מאז שהחלה להתפתח בעולם התודעה לשימור הסביבה, האשימו הגופים הירוקים את בני האדם בפגיעה בכדור הארץ: בהכחדת בעלי החיים ובצמחים, בכילוי משאבי הטבע ובזיהום האוויר, הקרקע והמים, ויש מן האמת בקביעה הזו; עם התקדמות החקלאות, התעשייה ורפואה במאה ה-19 החלה גדילה מואצת של האוכלוסייה האנושית. הגידול באוכלוסיה הצריך שימוש מוגבר במשאבים וגרם לייצור מוגבר של פסולת, ניצול לרעה של קרקעות ומקורות מים וללחץ עצום על המערכות האקולוגיות. עם תוצאות התהליכים האלה אנחנו חיים היום.
כדי לשמר את הטבע, הקימו הגופים הירוקים בעולם, בשיתוף עם הממשלות, פארקים לאומיים ושמורות טבע. אלה הם חבלי ארץ אשר מוכרזים כאזורים מוגנים מפני פעילותם ההרסנית של בני האדם. פקחים אחראים על פי חוק להגן על המאזן האקולוגי, על הנוף, ועל החי והצומח שבשמורה. לאנשים אסור לצוד בה או לקטוף פרחים, מוגבלת הרשות להבעיר אש או לנהוג בכלי רכב, וכמובן שאסור לעסוק בעיבוד חקלאי, בבניה, או בהקמת מפעלי תעשייה בתחומי השמורה.
במקומות האחרים, אלה שמחוץ לשמורות הטבע, העולם ממשיך ומתפתח. האוכלוסייה האנושית גדלה בהתמדה ומתפשטת ל"שטחים הפתוחים" - אזורים טבעיים שבעבר לא היו מיושבים. רמת החיים עולה, ואיתה הצורך לבנות יותר בתים, לפתוח יותר מפעלים ולסלול עוד ועוד כבישים. הפיתוח פוגע בנוף, בבעלי החיים ובצמחים, בקרקע ובמים, ולפעמים הפגיעה עמוקה עד כדי כך שמערכות אקולוגיות שלמות חדלות להתקיים.
מתוך הקושי למצוא את שיווי המשקל שבין שימור הסביבה לבין פיתוח והתקדמות, הקים בתחילת שנות השבעים ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, אונסק"ו, את תוכנית האדם והביוספרה ( MAB – (Man and the Biosphere, במטרה לייצר בסיס מדעי לשיפור היחסים בין האדם וסביבתו. (ביוספרה היא השכבה על פני כדור הארץ שבה מתקיימים החיים). הרעיון שפותח במסגרת זו הוא הגדרת אזורים כ- "שמורות ביוספריות" או כפי שהם מכונים בישראל- "מרחבים ביוספריים".