מחקר חדשני: מעקב אחר מעבר עופות דורסים ממצוקי הרי יהודה ליערות שפלת יהודה

המעקב אחר הדורסים מתבצע בעזרת משדרי GPS קטנים, המותקנים על גב העופות הבוגרים. המשדרים המתוחכמים יודעים להעביר תמונת מצב על פעילות הציפור: האם היא עפה או ישנה? עסוקה בציד או מאכילה את הצאצאים? קרובה לקן או נודדת למרחקים?

המשדר מעביר את המידע בטכנולוגיה אלחוטית, כך שאין צורך ללכוד מחדש את העופות. עד כה הוצמדו משדרים לארבעה עקבים ושלושה חוויאים. מחירו הגבוה של המשדר הוא המחסום העיקרי שמונע התקנת משדרים נוספים והרחבת בסיס המידע.

מידע נוסף מתקבל מטיפוס לקינים ומעקב אחר התפתחות הגוזלים: מה הם אוכלים? כמה הם שוקלים? מה גודלם? איך משפיעים בית הגידול והמזון על התפתחות הגוזלים? פרידמן מגיע לכל קן פעמיים במהלך העונה, אוסף שאריות מזון, מוציא את הגוזלים, שוקל, מודד ומתקין טבעות סימון ברגלי הציפורים.

הטיפוס לקינים הוא מלאכה עדינה ביותר, ולשם כך מתלווה לחוקר מטפס מקצועי, בשם ליאור הורטמן. יש להיזהר לא לפגוע בקן או בעץ. אם מטרידים יותר מידי את ההורים, הם עלולים לנטוש את הקן ואת צאצאיהם. חשוב לציין כי הפעילות מתבצעת בהיתר מיוחד של רשות הטבע והגנים, תוך הקפדה מירבית על שלומם של הדורסים.

מתברר שדווקא חובבי ציפורים וצלמי טבע מלאי כוונות טובות, עלולים לגרום לנטישת קינים, אם הם שוהים זמן רב מדי בסמוך לאזור הקינון. בנוסף להם גם אויבים טבעיים מהווים סכנה לגוזלים, שרבים מהם נטרפים בקן או מייד לאחר שפרחו ממנו, וההערכה היא שבין 70-90% מהם אינם מגיעים לבגרות.
"כמובן שעצם ביצוע המחקר מטריד את העופות", מודה פרידמן, "אבל אנחנו עושים כל מאמץ לצמצם את ההפרעה למינימום. אם לא נלמד איך להגן על בתי הגידול, המינים הללו עלולים להיכחד בישראל".

בקיץ 2011 פרידמן מבקר בקיני החוויאים. גוזליהם אמורים לפרוח מהקינים בסוף יולי, בדרך כלל בגיל 75 יום. גוזלי העקבים כבר פרחו מהקינים בתחילת יוני, בגיל 50 יום. פרחי הטיס הצעירים נראים היטב בשטח – מתעופפים, נוחתים וצורחים בצוויחות רמות. המפגש עם גוזלי החוויאים הוא חוויה מרגשת. מדובר ביצורים שהתיאור המדעי המדויק ביותר שניתן להדביק להם הוא: "וואו, איזה חמודים!"

פרידמן שוקל את הגוזלים בזריזות, מצמיד במיומנות טבעת, אוסף שאריות מזון לתוך מעטפה - וקדימה הביתה לעץ. בתוך דקות ספורות הצוות עוזב את המקום ובודק מרחוק שזוג ההורים חזר אל קינם. ההורים, שלעיתים חגים ממעל הקן בדאגה, ממהרים לחזור אליו כדי לוודא שהכל בסדר. לשמחתם, הגוזל בריא ושלם, והדבר היחיד שעשוי להיראות להם מוזר היא הטבעת שהוצמדה לרגלו.

במהלך המחקר מפתחים העושים במלאכה קשר אישי עם העופות הדורסים. שמו של אחד הגוזלים שפרידמן פוגש, 41 ורוד, נקבע על פי צבע הטבעת והמספר המוטבע עליה. 41 ורוד כבר ילד גדול, בן 32 יום. הוא גר על עץ חרוב, והגיע הזמן שיחזור לשם. ליאור הורטמן המטפס, מחזיר אותו למקומו בשלום.

חבר אחר, 31 אדום, גר בקומה על צמרתו של עץ אלון בגובה חמישה מטר. הוא צעיר יותר, רק בן 22 יום. הוא שוקל 820 גרם, כולל נחש הצפע שבדיוק סיים לאכול. נחש נחשב למעדן מיוחד בקרב החוויאים. בטנו של הגוזל מלאה, והוא נראה מאושר ורגוע כמו תינוק שגמע בקבוק חלב.

פרידמן מסתובב יום יום בשטח: מאתר קינים, מצמיד משדרים לעופות דורסים, עוקב אחר הגוזלים, בוחן את היחסים בין המינים השונים. הוא מכיר כל שביל וכל עץ, וכל אחד מהם מזכיר לו סיפור קטן. "עכשיו ניסע למקום שבו החזרנו את הינשוף", הוא אומר.
כוונתו למקרה שבו יערני קק"ל מצאו ינשוף עצים שנפל מהקן, והוא התבקש לאתר את הקן ולהחזיר את הגוזל למקומו. ועוד ביטוי עם סיפור מאחוריו: "עכשיו ניסע בשביל של הצבוע". מדובר במאורת צבוע, שנמצאת בסמוך לקן של חוויאים. הצבוע נוהג לשבת בפתח המאורה, כשראשו משורבב החוצה, ואפשר להבחין בו תוך כדי הנסיעה.

לא קל לחוקר האובייקטיבי לעמוד מנגד, כשהוא נתקל בגוזלים במצוקה. באחד המקרים, גלעד מצא מתחת לעץ, גוזל של עקב עיטי, מכוסה כולו בטפילים. היה לו ברור שהגוזל לא ישרוד ללא טיפול. לצרכי המחקר הוא סימן אותו כגוזל מת, אבל לקח את היצור הזעיר לבית החולים לחיות בר, כדי לא להפקיר גוזל פצוע בשטח.
במקרה אחר, ראה גלעד כיצד גוזל של עקב, טורף את אחיו הצעיר ממנו ביומיים. במשך מספר דקות ניקר העקב את אחיו, למוות. עם כל הכאב, פרידמן לא התערב בחוקי הטבע במקרה זה.

פעם אחרת, ביקר פרידמן בקן ומצא שם שלושה גוזלים מורעבים, צווחים ומנסים לנקר את המחברת שלו מרוב רעב. ההורים לא הצליחו לצוד מספיק מזון בשביל להאכיל את ילדיהם. כשחזר לאותו קן כעבור מספר ימים, מצא את הגוזלים מתים. "עדיף היה לתת לעופות הזדמנות לשרוד בטבע, ולא להציל אותם ולגדלם בתנאי שבי", מסביר החוקר.

בחודש יוני 2011 זכיתי לצפות בתופעה מרתקת שרק מעטים זכו לצפות בה.תופעה זו לא תועדה מעולם אצל עקבים עיטים. בקן עקב עיטי, אי שם בשפלת יהודה, שהו שני גוזלים. הגדול בן 10 ימים והקטן בן 8 ימים. שניהם קטנים ופלומתיים. לפתע, הגוזל הגדול "רצח" את אחיו הקטן. הוא ניקר באגרסיביות את אחיו הקטן במשך 3-4 דקות עד שהפסיק לזוז ואז החל לאכול ממנו. מחזה קשה לצפייה אך מרתק מאוד. ברגע אחד יש שני גוזלים וברגע השני נשאר אחד בלבד.

לתופעה זו קוראים הרג אחים (Siblicide/Cainism)- תופעת הרג האחים מרמזת על תמונה כללית ומעניינת של הישרדות החזק בטבע (Survival of the fittest). בשנים האחרונות מצאנו שישה גוזלים, בשישה קינים שונים, אשר נאכלו על ידי אחיהם הגדולים.

הגוזלים שנאכלו היו הקטנים והצעירים ביותר בקן. מייד עלתה השאלה האם אנו עדים לתופעת הרג אחים אצל העקבים העיטים? כלומר, האם הגוזלים הגדולים והחזקים "רצחו" את אחיהם הקטן ואכלו אותו? או שמא הגוזל הקטן מת מרעב או מגורם אחר ואז נאכל על ידי אחיו? כעת אנו יודעים את התשובה!

תופעת הרג האחים אצל עופות דורסים הינה תופעה ידועה ותועדה בעבר אצל נץ גדול (Accipiter gentillis), דיה שחורה (Milvus migrans), עיט סלעים (Aquila chrysaetos) עיט שחור (Aquila verreauxii) ועוד דורסים אחרים, אך לא אצל עקבים עיטים. המכנה המשותף אצל העופות הדורסים בהם קיים הרג אחים הוא הבקיעה הא-סינכרונית היוצרת הבדלים בגודל ובחוזק בין הגוזלים ומהווה יתרון כאשר המזון אינו מצוי בשפע, במקרה כזה הגוזל הקטן ימות מהר ולא "יתבזבז" מזון עד שאחד הגוזלים ימות כאשר הבקיעה היא סינכרונית.

כלומר, התחרות על המזון הקיימת בין הגוזלים בקן היא הסיבה והגורם להרג אחים. כך, הגוזל שבוקע אחרון תמיד יהיה הקטן והחלש ביותר והוא הגוזל אשר "נרצח". לעיתים, הרג האח הקטן מתבצע על ידי ניקורו ופציעתו על ידי אחיו הגדול/ים עד למותו מהפציעה או עד למותו מרעב ותשישות, ולעיתים הרג הגוזל מתבצע על ידי ניקורו ודחיקתו עד לנפילתו מהקן.

הגורמים לתופעה זו הינם התחרות האקטיבית על המזון בתוך הקן והבקיעה האה-סינכרונית. כלומר, התחרות על המזון גורמת לכך שהגוזלים הגדולים הם אלו אשר חוטפים את כל האוכל מהוריהם ולא משאירים מזון לאחיהם הקטנים אשר לבסוף "נרצחים" ונאכלים או מתים מרעב.

תמיכה לכך מצאנו כאשר בכל הקינים שבהם גדלו שלושה גוזלים, משקלו של הקטן מביניהם היה פחות מ-90% ממשקלו הנורמאלי של גוזל בגילו. אפשרות נוספת של הרג אחים היא דחיפת הגוזל הקטן מהקן עד לנפילתו וטריפתו על ידי יונק כאשר הוא מוטל על הקרקע ללא הגנה.