1930-1921

בניגוד לכל תבונה עסקית, נסע לחיפה, אל בא כוחו של סורסוק, בעל אדמות העמק שישב בבירות, כדי לקנות ממנו את אדמותיו. לא היתה לו פרוטה בכיס וגם לא הרשאה מטעם המוסדות, אבל האש בערה בעצמותיו לגאול את המרחבים האלה. חנקין, שכבר 20 שנה הכיר את בעלי האדמות ואת הפתלתלוּת של כל משא ומתן עימם, ידע שאסור לו להחמיץ אפילו רגע אחד.

בארץ-ישראל החליטו אנשי הוועד המוציא לפועל של קרן קימת – אוסישקין, אטינגר ורופין – לרכוש את אדמות העמק, שחנקין פעל להשיגן, גם בלי אישור מהדירקטוריון בהאג. ועדה, שבראשה עמד יושב ראש הדירקטוריון דה-לימה, באה לארץ לבחון מקרוב את הפעולות ואת הצרכים ואפילו לסייר בעמק, אבל ב-15 באוקטובר 1920, יומיים לפני שהגיעה הוועדה לארץ, חתם יהושע חנקין על חוזה הרכישה של 50 אלף דונם מאדמות העמק.

רכישת אדמות העמק, הרכישה הגדולה ביותר שקרן קימת ביצעה עד אז, הביאה להתפטרותו של דה-לימה בינואר 1921, שנה וחצי אחרי שנכנס לתפקידו, ולוויכוחים נוקבים בקונגרס הציוני ה-12, שהתכנס בקרלסבד בסתיו של אותה שנה.

דה-לימה תקף את רכישת אדמות העמק, וארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי שנתן לחנקין את הכספים לביצוע העיסקה – השיב לו כי הוא וחבריו היו מועלים בתפקידם אילו לא היו מאשרים את הרכישה הזו.

מנחם אוסישקין, שרבים כינו אותו כבר אז "איש הברזל", נשא נאום חוצב להבות ובו ציין כי האדמה אכן יקרה, אבל בארץ-ישראל הזמן יקר עוד יותר. "אם הברירה היא לקנות היום ביוקר או מחר בזול – אחליט: היום", הוא אמר, "ואם האדמה יקרה, תאמרו שאוסישקין ורופין הם סוחרים גרועים, אבל אם היינו מחמיצים את הקנייה, הייתם רשאים לראות אותנו כפושעים". את נאומו סיים במילים: "השליכוני מן ההנהלה, אולם העמק יישאר שלנו".

בסוף נאומו אמר אוסישקין, כי הוא סבור שדה-לימה הוא ציוני נלהב, "אולם אם הבעיה היא לקפח את דה-לימה או את חלקנו בארץ-ישראל – אני מבכר לקפח את דה-לימה, וחושבני שהכול יסכימו איתי". בסופו של דבר, כל צירי הקונגרס הסכימו איתו ובמחיאות כפיים סוערות אישרו את הרכישה.

הם האמינו שהידיים שהרימו בעת ההצבעה במליאת הקונגרס הניעו את רגליה של הציונות אל תוך ארץ-ישראל, ובמיוחד אל תוך השטח שנראה כל כך רחוק ומבטיח. חודשים אחדים אחר כך נבחר אוסישקין ליושב ראש הרביעי של קרן קימת, והלשכה הראשית הועברה מביתה הרביעי, בלונדון (שבו שכנה במשך זמן קצר), למשכנה הקבוע בירושלים.

בסופו של דבר הוחלט לרכוש אדמות גם בערים, וכך נרכשה בדרום ירושלים חלקת אדמה גדולה ועליה קמה שכונת מקור חיים. ליד תל-אביב רכשה קרן קימת שטחים לייסוד שכונה בעבור תושבי יפו היהודים, שנאלצו לעזוב את העיר בגלל המאורעות ב-1921.

על האדמה הזאת הוקמה שכונת נורדיה, שנקראה על שמו של מכס נורדוי מראשי הציונות. עוד כ-300 דונם נרכשו ליד העיר העברית הראשונה להקמת שכונת בורוכוב, שנועדה לשכן פועלים ובעלי מלאכה ונקראה על שמו של דוב-בר בורוכוב, מנהיגה הרוחני של תנועת פועלי ציון.

המהנדס והעסקן פנחס רוטנברג, מייסדה ומנהלה של חברת החשמל ("הזקן מנהריים"), ערך מדידות שטח מדויקות לצורך סלילת דרכי חיבור בין העמק לבין כביש חיפה-נצרת, ובתוך זמן קצר "פשטו בעמק כיונים", כפי שכתב המשורר אברהם שלונסקי, האוהלים הלבנים – ואחר כך גם הצריפים – של נהלל.

עבודות הייבוש הביצות בעמק החלו בקיץ 1922, ואלה היו העבודות הגדולות ביותר מהסוג הזה שנעשו עד אז בארץ-ישראל. כך, למשל, יובשו בחלקו המזרחי של העמק 16 אלף דונם אדמה והובראו 35 אלף דונם ב-50 אלף ימי עבודה.

קיני האנופלס הושמדו, והביצות הממאירות הפכו לאדמה פורחת, וכמו בסרט התחלפו הנופים המצהיבים לתמונות צבעוניות של בתים לבנים, גגות אדומים ושדות ירוקים. הפנטזיות היו כל כך גדולות, עד כדי כך שעלה רעיון להקים נמל בלב העמק, כי מים לא חסרו מסביב... אבל המים החלו לזרום בצינורות ובממטרות, והעמק הפך לאסם החקלאי של היישוב.

בין הפעילים בפעולת קרן קימת - מהעשור הזה במשכנה בירושלים, תחילה בבניין שכור במושבה היוונית, אחר כך ברחוב לונץ ולבסוף במשכן הקבע בחצר המוסדות הלאומיים – היו שלושה שליוו את עבודתה עוד שנים רבות אחר כך וסייעו בידיו של אוסישקין לגאול עוד אדמות ולהוסיף, על מפת הארץ שבלשכה הראשית, עוד סימון של אדמה שנגאלה. מנהל מחלקת הקרקעות והייעור, האגרונום עקיבא אטינגר, בדק את איכותן וטיבן של האדמות שהוצעו לרכישת הקרן. את הפעילות הכלכלית ניהל ד"ר אברהם גרנובסקי, שלימים עיברת את שמו לגרנות.

במאמרים ובספרים רבים שחיבר באותן שנים התווה את המדיניות הקרקעית של קרן קימת לעשורים הבאים, שבשניים מהם היה ליושב ראש שלה. אדם נוסף, שליווה את הקרן עוד שנים רבות אחר כך, היה ד"ר יוסף וייץ, האיש שכעבור שנים זכה לתואר "אבי היער".

במשך העשור הזה עבד לצדו של עקיבא אטינגר, וממנו למד להכיר את העץ ואת מה שהפך אחר כך ליער הישראלי. את השנים האלה, שאופיינו בתנופה קרקעית מרשימה הגדיר, כעבור שנים, כתקופת "כיבוש העמקים". בעיניו היה העשור השלישי החשוב והמכריע ביותר "להרחבת ההתיישבות העובדת, לפיתוח החקלאות האינטנסיבית ולביצור המשק המעורב".

בשנים האלה היתה אדמת הארץ למושג כל כך מוחשי – לא עוד רצועה של עמק שנראה רחוק ועזוב, אלא שורה של רגבים חומים ורטובים שאפשר לספוג את הריח העולה מהם אחרי הגשם. "על אדמת שדותייך הנגאלת, הדגן ירנין פעמונים", כתב נתן אלתרמן, והשורה "ובעמק עוד נוצץ הטל" היתה לסמל של הנעורים המחודשים שקרן קימת הביאה אל הנוף הזה אחרי שגאלה אותו מידיים זרות.

וייץ אמר אז ש"פעמי היער מוליכים אל ההר", ובמשרדי קרן קימת התגבשה התפיסה שעדיף לנטוע הרבה עצים במקומות מעטים מאשר לנטוע מעט עצים במקומות רבים. האדמה אמנם נגאלה רגב אחר רגב, אבל היער קם לא בזכות עץ פה ועץ שם – אלא בזכות הכסות הרצופה של עצים שההר לבש ובזכות השטחים שכבש לו במורדות ההרים.

מפעל הייעור תפס תאוצה בשנים האלה דווקא עקב המצב הכלכלי הקשה, ובעקבות המחסור בעבודה הפכה עבודת הייעור – בעיקר הכנת הגומות ונטיעת העצים – למקור פרנסה, בדיוק כפי שהיה 30 שנה אחר כך. מפעל הייעור הגדול בקרית ענבים, שהפך את נקודת היישוב בדרך לירושלים גם לנקודה ירוקה בהרי ירושלים, שימש מקום עבודה לרבים מאנשי העלייה השלישית.

במשך חמש שנים ניטעו יערות בתשע נקודות, ביניהן 357 אלף עצים על החולות הנודדים סמוך ראשון לציון. ב-1928 ניטעו שניים מהיערות הגדולים של אותם הזמנים: יער בלפור ליד קיבוץ גניגר (כ300- אלף עצים) – את העץ הראשון בו נטע לורד פלומר, הנציב הבריטי העליון – ויער משמר העמק.

יער נוסף ניטע אז לזכרו של המלך פטר מיוגוסלביה, וליד קיבוץ שריד, שהקימו עולים מצ'כוסלובקיה, ניטעו 13 אלף עצים לכבוד תומס מסריק, נשיא צ'כוסלובקיה. היערות האלה היו תחילתה של מסורת לנטוע חורשות ויערות על שמם של מדינאים שתמכו ברעיון הציוני, ואין מתנה יפה מזו לארץ-ישראל – שורות של עצים שיזכירו אישים.

ב-1926 רכשה קרן קימת 4000 דונם בדרום הכינרת, דרומה לחוות כינרת ולדגניה, שקמו על שטחים ראשונים של הקרן באזור. ארבע שנים אחר כך, כמעט לקראת סופו של העשור, הצליח יהושע חנקין לרכוש עוד 3000 דונם בעמק בית שאן.

על מפת הארץ שהיתה תלויה בלשכה הראשית סימנו עובדי קרן קימת נקודה אחרי נקודה – שטחי אדמה שנרכשו ועברו לבעלות הקרן ושטחים שבהם החלו להינטע היערות. אחד מוותיקי העובדים סיפר באותן השנים איך עיניו אורו מגאווה בכל פעם שעבר ליד המפה וראה איך היא מתמלאת בצבע.

בשנים האלה זרמו תרומות לקופתה של הקרן מקהילות יהודיות במזרח ובמערב – מסין ומיפאן, ממרוקו ומטוניס, מארגנטינה ומצ'ילה – ולא רק מהמרכזים הגדולים של יהדות העולם בשנים ההן, בפולין ובארצות הברית. ספרי הזהב והכבוד מתעדים לא רק את התרומות שנאספו כמעט מכל קהילה יהודית בעולם, אלא את העולם היהודי שראה את עצמו שותף, באמצעות תרומותיו, לעבודתה של הקרן בארץ.

המטבעות ששולשלו לקופסה הכחולה ורכישת בולי ארץ-ישראל של קרן קימת לצורך תרומה היו הביטוי המשמעותי ביותר לקשר של העולם היהודי עם ארץ-ישראל. התמונה של ארץ-ישראל שהופיעה על הבול נדדה, עם המכתבים, מחוף לחוף והגיעה למקומות הנידחים ביותר. שם, כשילד יהודי אחז בה, הוא הרגיש כאילו הוא עצמו נוגע באדמה הרחוקה ושותף בגאולתה.

שליחי קרן קימת יצאו בשנים האלה להפיץ את המעשה הציוני בקהילות היהודיות הגדולות בעולם, ולמעשה כמעט לכל מקום שבו היה ריכוז יהודי. הם הופיעו באסיפות ובכינוסים, ובהם סיפרו על עבודת הקרן בארץ ועל היישוב העברי, שהתפתחותו זכתה לתאוצה רבה מאוד באותן שנים. אוסישקין, למשל, ביקר ב-1925 בקהילות שבמזרח אירופה, והמסע שלו, שהוכתר אז בעיתונים כ"נסיעת תעמולה", עודד את הציונים לתמוך בעבודתה של קרן קימת.

שנה אחר כך הוא נאם באסיפות במערב אירופה. רבים באו לשמוע את האיש שעמד בראשו של הארגון הציוני, שלדבריהם לא רק דיבר – אלא בעיקר עשה. היו שחשו אז כאילו ריח אדמתה של ישראל עולה מן הדברים שיוצאים מפיו. אחרים אמרו כי שתי מילים שלו – ארץ-ישראל – היו שוות לאלף תמונות.

גם נתן ביסטריצקי-אגמון, מנהל מחלקת הנוער והתעמולה של קרן קימת, הביא את דבר הקרן לקהילות בעולם. באחד ממסעותיו באירופה כתב למנהליו בלשכה הראשית בירושלים שהוא מייחס חשיבות רבה ל"חינוך ההכרה הציונית בהמונים, בארגון ובמעשים קונקרטיים למען קרן קימת". הרצאותיו והופעותיו חיזקו את ההכרה הציונית של שומעיו, ו"המעשה הקונקרטי" של אלה שבחרו להישאר בגולה היה מתן עוד תרומות למען גאולת הארץ. ביסטריצקי-אגמון ידע "להוציא" את המטבע לא מהכיס, מהארנק או מחשבון הבנק של שומעיו – אלא מן הלב, ובעיני רבים היתה כל מטבע משולה לתלם אדמה, ללבנה בבניין הארץ או לצינור מים.

בזכות מסעי ההסברה הנמרצים, ובזכות הקופסה והבולים, קרן קימת הצטיירה בעיני היהודים בעולם לא רק כמי שרוכשת אדמה בארץ-ישראל ועובדת אותה, אלא גם כמי שפועלת יותר מכל גוף ציוני אחר למען חינוך והסברה – וקולה, עם קולם של מנהיגי התנועה הציונית של אז, הגיע לכל יהודי בעולם.

כחלק מפעולות ההסברה הקליטה קרן קימת את העיתונאי נחום סוקולוב ואת "אבי ההתיישבות" אברהם הרצפלד (בעברית), את זלמן שז"ר, אז רובשוב (ביידיש), את זאב ז'בוטינסקי (בעברית, ברוסית ובאיטלקית) ואחרים – וקולם נשמע בקהילות יהודיות מרוחקות על גבי תקליטי פח כבדים. באחד המקרים פרסם פעיל של קרן קימת – "מורשה" בלשון אותם הימים – בעיירה היהודית איישישוק שבליטא כרוז ובו הזמין את בני הקהילה למפגש עם כל ראשי התנועה הציונית.

בערב המיועד נאסף הקהל בבית הכנסת והמתין לנואמים המכובדים. כאשר הגיע פעיל קרן קימת שאלו אותו היכן הנואמים הרבים שהבטיח, והוא הצביע על ארגז קטן שנשא מתחת לבית שחיו. הוא הניח את הארגז במרכז האולם ומתוכו נשמע "קול דברים", וכך קרה שהעיירה הנידחת "אירחה" ביום אחד את כל ראשי התנועה הציונית.

כל אלה "הגיעו" אליה באמצעות אותם "לוחות גרמופון". לאחר שנשמע "קולה" של ארץ-ישראל, זרמו התרומות, ואלה הפריחו את אדמות הארץ. הידיעה של רבים מהתורמים שהארץ, אשר אליה התפללו, נבנית בזכות תרומתם קירבה אותם אליה יותר מתמיד והפכה אותה לבָשר מבשרם.

מתוך מטרה לקרב את הציבור בארץ לעבודתה של הקרן, הודפס במרס 1924 הגיליון הראשון, ביטאונה של הלשכה הראשית, ושמו הקרן הקימת. כעבור זמן קצר זכה הביטאון לשם קרננו, ומטרתו היתה "להעמיד את עסקנינו על כל הנעשה בעולם הקרן הקימת, הן בעבודה היישובית והן בעבודת התעמולה והכספים... הוא ישמש אמצעי להכשרת עסקנינו, להגברת התעניינותם בעבודה המעשית...".

פעילות החינוך וההסברה של קרן קימת הופנתה לילדי הארץ והגולה. כרזות רבות הופצו לבתי הספר ולתנועות הנוער, ובאמצעותם למדו ילדי העיר וההתיישבות העובדת על פעילותה של הקרן. בחנוכה 1925 נתכנסו סופרים רבים בקרית ענבים, שנוסדה על אדמת הקרן, כדי למצוא דרכים יצירתיות להבטיח את הצלחת מפעלה של קרן קימת ואת יעדיה לעתיד – גאולת עוד 100 אלף דונם אדמה.

עיתוני ארץ-ישראל כתבו אז שהכינוס הזה היה צעד היסטורי שנועד לרכז את מנהיגי הרוח של העם סביב המוסד הלאומי, שדואג לתת בסיס קרקעי להתיישבות הלאומית ולהמוני העולים. כאשר נשאל ברל כצנלסון, עורך עיתון דבר וממנהיגי תנועת העבודה, מה לו כאיש רוח ולקרן קימת, העוסקת לא ברוח אלא בחומר, השיב: "כלום יש לה לתרבות העברית מפלט ומבטח-עוז איתן יותר מן הקרקע הנגאל על ידי העם והמוצג לרשותו של העם? כלום יש לך בדורנו קנייני תרבות חשובים יותר מאשר המושגים החיוניים: יישוב נשמות, השתרשות בקרקע, אדמה לעובדים? כלום יש לך חינוך תרבותי יותר מאשר החינוך להתנדבות עממית, מאשר עבודת הדונם, הפרוטה ועבודת העם?". כינוס הסופרים הביע תקווה כי קריאתה של ארץ-ישראל "הרוחנית" תעורר את סופרי העם בגולה – ובעקבותיהם של העם כולו – "למעשים כבירים בעד גאולת הארץ".

מנחם אוסישקין נאם בכנס היסוד בכפר הילדים, ובדבריו אמר למורים שכשם שהילדים הם שגאלו את השפה העברית, הם יהיו אלה שיגאלו גם את האדמה. ההלכה והמעשה של גאולת הקרקע הוכרו בכינוס המורים כיסוד חיוני לחינוך הדור הצעיר. המשורר חיים נחמן ביאליק אמר, שבית הספר העברי אינו צריך להסתפק בפיתוח החברה הלאומית בלבד, אלא להציג לפני התלמידים את המעשה הלאומי, שקרן קימת היא זו המייצגת אותו.

הכינוס קרא לשלב את הפעולה למען קרן קימת בחינוך העברי, משום ששיתוף בית הספר בעבודה למען גאולת הקרקע הוא "גורם יסודי להתחדשות החינוך העברי וליצירת נקודת אחיזה, שמסביבה יתרכזו האידיאלים הלאומיים והאנושיים שבתנועת התחייה העברית". לשם כך החלה תנועת המורים למען קרן קימת להכין חומרים פרסומיים שיציגו את עבודת הקרן.

כינוס נוסף של תנועת המורים התקיים שנתיים אחר כך בבן שמן, וכאן השמיע אוסישקין את נאומו ההיסטורי "קול האדמה". כאן אמר כי "הפרוטה שהילד נותן או שהוא מאסף בשביל גאולת הקרקע אינה חשובה כשלעצמה ולא על ידיה תיבנה קרן קימת ולא על ידיה נגאל את אדמת ארץ ישראל. חשובה היא פרוטה זו בתור אלמנט חינוכי: לא הילד הוא הנותן לקרן קימת, כי אם קרן הקימת נותנת לילד. היא נותנת לו אחיזה ואידיאל מרומם לכל ימי חייו".

ב-1926, כאשר חגגה קרן קימת 25 שנים להיווסדה, טבע ביאליק את אמרתו "מידת השמיים מעל לראשו של עם היא כמידת האדמה שמתחת לרגליו". ביאליק סיפר על דברים ששמע מפי פרופסור אשר נשאל כמה אדמה צריך אדם כדי להרגיש את עמידתו בטוחה. הסבירו לו שאדם יכול להסתפק ב"כברת אדמה כדי עמידת כפות הרגליים", אבל הפרופסור היקשה ושאל מה קורה כאשר אדם עומד על הר או במקום גבוה אחר – "לכמה אדמה הוא זקוק שלא ירגיש חרדה ברגליו ובברכיו מפחד נפילה?".

ביאליק השיב: "הוא צריך אדמה מלוא קומתו, שאם ייכשל ויפול, יהא בטוח על האדמה". וכאן הוסיף ואמר: "אני מתבונן בשטח הקרקע הנגאל על ידי קרן קימת, ואני שואל את עצמי: האם השטח הגאול הוא מלוא קומת עם ישראל והאם יש בו כדי להפיג את אימת הנפילה? ועל זה יש להשיב", הוא אמר, "לא! עם של 16 מיליון, בעל קומה גבוהה, עולמית, של אלף שנה – לעם הזה אין השטח הקטן שנגאל עד כה מספיק אפילו כדי להציג עליו את כף רגלו, ואני מברך את כולנו שנגיע לאותו היום שהאדמה תיגאל מלוא קומת עם ישראל".

פעולות החינוך וההסברה של קרן קימת הביאו לא רק להעמקת החינוך הציוני, אלא גם לפרנסה לעולים רבים, בעיקר לצלמים – צלמי עיתונות וצלמי קולנוע. הם נשלחו אל ההתיישבות החקלאית שקמה על האדמות שקרן קימת גאלה וצילמו את המתיישבים בעבודתם ואת היישובים שקמו במקומות שהיו רק עפר ואבק שנים אחדות קודם לכן. סרטי הקולנוע שצילמו הם בין הראשונים שצולמו בארץ והם שפתחו פרק חשוב בתולדות הקולנוע הישראלי.

לקראת סופו של העשור המשיכה קרן קימת לגאול אדמות, הפעם בתאוצה רבה, כשהסיסמה שטבע אוסישקין – "אל תאמר מחר נגאל, שמא נאחר" – מלווה את הרכישות הבאות ומודפסת בכרזות שהופצו בבתי הספר. על אף המשבר הכלכלי הגדול שפקד בעיקר את ההתיישבות העירונית בארץ, כשבשיאו גדל מספר היורדים מן הארץ ממספר העולים אליה, התרחבו פעולותיה של קרן קימת, והיא רכשה שני עמקים נוספים – שטחי מפרץ עכו שמצפון לחיפה (לימים בחרה ועדת השמות של קרן קימת לקרוא לשטח הזה עמק זבולון) ועמק חפר (ודאי חווארת) שבשרון – ושטחים בעמק הירדן.

גם את האדמות האלה רכש, בשם קרן קימת ובכספיה, יהושע חנקין. 25 שנים אחרי שהחל לראשונה את המשא ומתן לרכישת עמק זבולון, הצליח להשיב גם את האדמות האלה לבעלות העם היהודי. הכספים שהעמידה קרן קימת לרכישת העמק שלחוף הים הביאו, החל מ-1924, לא רק לגאולתה של אדמה נוספת, אלא גם להצלת עסקאות פרטיות של סוחרים וחברות שנקלעו למשבר כלכלי ולא הצליחו להשלים רכישת אדמות לצורך התיישבות עירונית.

כדי להשיג מימון לרכישת אדמות עמק חפר נסע אוסישקין למסע התרמות בקנדה. ב-1927 יצא לקנדה, וסיפר לשומעיו על אפשרות לרכוש עמק נוסף, שאחרי פעולות הכשרה וייבוש ביצות יוקמו בו כפרים שיאכלסו אלפי משפחות.

הוא הלהיב את יהודי קנדה לתרום למפעל החדש, ובשובו חזרה עם סכום כסף קטן ועם הבטחה גדולה לגייס סכומים נוספים לרכישת עמק חפר, כתב ליהושע חנקין: "ובכן, אני את שלי גמרתי – ועכשיו העניין שלך להוציא את העניין אל הפועל". אוסישקין, שהכיר היטב את הדקויות הקטנות שעליהן יקום וייפול דבר, הסביר לחנקין כי "זה רק התחלה לעניינים הרבה יותר גדולים בשאר ארצות, בעיקר בארצות הברית, ואם חלילה לא – הכול נאבד... קרן קימת תרד לגמרי מעל הבמה ואיתה כל גאולת הארץ".

במלים אחרות, הוא אמר לחנקין שעכשיו – כשיש מימון ראשוני – מוטלת על כתפיו האחריות לגאולת עמק חפר, אבל גם שמה הטוב של קרן קימת נמצא על כף המאזניים, ואם העיסקה תיכשל – יתקשה בעתיד להשיג תרומות לרכישות נוספות.

חנקין, שהכיר את עמק חפר ואת בעלי האדמות, היה כמעט בן בית באוהליהם, ולאחר שנים של דיונים ובעיות משפטיות סבוכות ומורכבות בין בעלי השטח ליורשיהם ובינם לבין מי שבידיו מִשְכְּנו את האדמה ואחר כך לבין יורשיהם של אלה, בחרו בו כבורר – והוא שמכר אותן, בשמם, וקנה אותן, בשמה של קרן קימת, כאילו העביר את האדמה מיד אחת שלו לידו השנייה, אבל בעיקר לידיה של קרן קימת. בקונגרס הציוני שהתכנס בציריך ב- 1929 הודיע אוסישקין על כך, שהעמק הזה בידינו והוא מתנתם של יהודי קנדה ליום הולדתה ה-25 של קרן קימת.

את העמק הזה, שהפך גם הוא מחלום ציוני למציאות של קרן קימת, עמדה הקרן ליישב בעשור הבא במסגרת מבצע התיישבות האֶלֶף.

בינואר 1930 עלתה פלוגה של 30 איש, מחברי הארגונים ויתקין והעמק, אל העמק החדש. הם התגוררו תחילה בבית ישן שנותר במקום והחלו לעסוק בייבוש הביצות ובהכשרת הקרקע. שלוש שנים עסקו בייבוש, ורק בתחילת העשור הבא הקימו את הכפר שלהם, כפר ויתקין.

אדמות ראשונות שנגאלו בעמק הירדן, בין הג'יפטליק לבית שאן. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

כתיבה: איזי מן, מערך הסברה, קק"ל