עוד בימי חייו נמסרה לידי קרן קימת הנהלת קרן תרומות לנטיעת עצי הזית, שהוקמה לפי הצעתו של האגרונום זליג סוסקין. סוסקין, שידע כי עצי זית מניבים פרי בתוך חמש שנים, ראה בעיני רוחו לא רק הצלחה כלכלית מהירה, אלא גם ערך סמלי של היאחזות על הקרקע. עץ הזית, הוא אמר, הוא "העץ המאריך ימים יותר משאר עצי הפרי", וכך תהיה הנטיעה הראשונה בארץ-ישראל מעשה לדורות. לפי החישוב של אנשי קרן קימת, התנובה של עצי הזית יכולה הייתה לספק מימון להוצאות קיומה של אוניברסיטה בארץ-ישראל, ו"זו עבודה אידיאלית עבור נכסים אידיאליים".
גם הבוטנאי אוטו ורבורג הציע באותן שנים לנטוע עצי זית, כדי להפיץ את שמן הזית מארץ-ישראל בכל התפוצות, כסמל להישגיה של הציונית המתחדשת. מכיוון שאדמות חולדה כבר היו בידי הקרן ועליהן הוקמה חוות פועלים, הוחלט כי שם יינטעו אותם כרמי זיתים, שיישאו את שמו של הרצל, המייסד והמנהיג של התנועה הציונית, שהלך לעולמו ב1904- והוא בן 44 בלבד. שנה לאחר שסיים את תפקידו כיושב ראש הקרן, התבשר קרמניצקי על התגשמות החלום שלו ועל גוונים של ירוק שהוטבעו על האדמה הראשונה שקרן קימת גאלה.
אמנם רק 3000 מתוך 12 אלף שתילי הזית נקלטו במקום, אבל היער הראשון לא גווע, ובעצת המומחים הוחלט כעבור שנים אחדות לנטוע בו עצי סרק. כך הייתה החורשה הראשונה של עצי זית ואורן, שניטעה בחולדה על שטח של 250 דונם, ראשיתו של מפעל הייעור של קרן קימת. בשנים הראשונות ידע אחד מהנוטעים להצביע, בתוך היער הירוק, על העץ הראשון שניטע שם כעץ הראשון שקרן קימת נטעה על אדמתה של ארץ-ישראל.
ב-1907 עברו משרדיה של קרן קימת מווינה לקלן שבגרמניה, ובהיסטוריה של הקרן הסתיימה "התקופה הווינאית". בקונגרס הציוני השמיני התנהל ויכוח חריף בין הדורשים "תנאים ליצירה" לבין דורשי "יצירת התנאים", אבל בסופו ניצח המחנה שדרש ליצור את התנאים להשגת המטרה המדינית באמצעות עבודה מעשית בארץ. הקונגרס בחר במכס בודנייהמר – האיש שניסה פעמים אחדות לדחות את ההצבעה על הקמת הקרן – לעמוד בראשה ולנהל אותה.
הקונגרס החליט גם על הקמת המשרד הארצישראלי, זרוע של ההסתדרות הציונית בארץ שבאמצעותה תנהל קרן קימת את רכישות הקרקע. שבאמצעותו תנהל קרן קימת את העבודה ההתיישבותית בארץ. בשני החדרים ששכר מנהל המשרד, הד"ר ארתור רופין, ברחוב בוסטרוס ביפו, תואמו רכישות האדמה ומפעליה העתידיים של הקרן, שמימנה את רוב תקציבו של המשרד הארצישראלי.
בעידודם של רופין וסגנו, הד"ר יעקב טהון, הגיעו אנשי העלייה השנייה להתיישב על האדמות הראשונות שנרכשו. לראשי הקרן בלשכה הראשית ובמשרד הארצישראלי התברר במהרה שלא די לרכוש אדמות, אלא יש צורך מיידי גם להכשיר ולעבד את הקרקע כדי להימנע מסכנת המחלול – החשש מהפקעת הקרקעות בשל אי עיבודן במשך שלוש שנים. על אף העובדה שהקרן נוסדה כדי לגאול אדמות – היה עכשיו ברור שהגאולה נעשית לא רק בספרי הטאבו ובאמצעות העברת הקושאן, אלא בסיקול ובחריש, בנטיעה ובהתיישבות.
כך הייתה הקרן פעילה בתהליך ארוך של רכישת הקרקע, עיבודה והכשרתה – עד להתארגנותן של קבוצות מתיישבים וגיבושן של צורות התיישבות חדשות ומקוריות. בתוך שש שנים מאז הקמתה הפכה הקרן, שבאה לעולם כדי לגאול אדמות, גם לגורם ההתיישבותי המרכזי בשנות העלייה השנייה. היא ראתה את עצמה שותפה בכל מפעל התיישבות ציוני בארץ ובסיוע למוסדות של החינוך הציוני. בעקבות החלטת הקונגרס הציוני להקים ביפו גימנסיה עברית, תרמה קרן קימת שטח אדמה ברחוב אחד העם בתל-אביב, ועליו קמה ב-1910 גימנסיה הרצליה.
קרן קימת סייעה גם להקמת הגימנסיה העברית בירושלים, תחילה במשכנה בשכונת הבוכרים, ולהקמת בית הספר הריאלי בחיפה ובית הספר תחכמוני בתל-אביב (לחינוך דתי-ציוני). לראשי הקרן היה ברור ש"אין תורה בלי קמח", וגם לחינוך – על כל זרמיו – דרושה אדמה שעליה יעמדו בתי הספר. בעיניהם של ראשי הקרן, גם זה היה מעשה חשוב לגאולתה של ארץ-ישראל, כי כל מפעל ציוני לא יוכל לקום בלי אדמה. בה בשעה התחוור להם שאדמה שוממה כאילו לא נגאלה, וגאולת האדמה לא נשלמת רק בהעברת שקי כסף ורישום הבעלות.
כדי לסייע לכל סוג של התיישבות, ובעיקר כדי ליישב את האדמות שנגאלו, הקצתה קרן קימת חלקת אדמה שרכשה ליד פתח תקווה להקמת יישוב פועלים ראשון, וב-1908 קמה מושבת הפועלים עין גנים על אדמות דלייקה, שעמדו שוממות לאחר רכישתן. כמו כן, נוסדה חוות כינרת ובה חוות פועלים ומשק פועלות, וב-1909 הוקמה באום ג'וני קבוצת דגניה, שזכתה בתוך זמן קצר לתואר אם הקבוצות.
רופין שמח לדווח ללשכה הראשית בקלן: "הצלחנו לכונן את קבוצת ההתיישבות השיתופית בכינרת. הקימונו צריף באום ג'וני...". כעבור שנים סיפר, כי אמנם בימים ההם, לקראת סופו של עשור ראשון, לא ראה כי "נעשה כאן מעשה שתהא נודעת ממנו חשיבות רבה לגבי התפתחותה של ההתיישבות בארץ", אך לבו אמר לו "שהתחלה צנועה זו עשויה לתת תוצאות חשובות".
בסיומן של עשר שנים ראשונות הייתה קרן קימת גם בעלת אדמות בארץ-ישראל, גם מי שמיישבת את האדמות שגאלה, גם בעלת יער ראשון וגם תומכת בחינוך ציוני. בכל הפעולות האלה היא המשיכה גם בעשורים הבאים, כשהיא תוקעת כל יתד אפשרי באדמת ארץ-ישראל.
שיעור בגימנסיה הרצליה. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל
כתיבה: איזי מן, מערך הסברה, קק"ל