על האזור
דרך הפסלים שוכנת בשפלת הנגב - המרחב שממערב לבאר שבע ומדרומה. בדרך כלל מתנשאות גבעות שפלת הנגב לרום 200-400 מטרים מעל פני הים. האקלים צחיח, לא יותר מ-200 מ"מ גשם בשנה בממוצע. בתנאים כאלה צומחים כאן בר רק שיחי מדבר, שמותירים את המרחבים הגדולים חשופים למרחוק.
נחל באר שבע הוא הנחל הראשי המנקז את האזור. יובליו העיליים של הנחל הגדול מתפרשים בצפון הרי הנגב ובדרום הרי יהודה. הנחל יורד מערבה, חוצה את העיר באר שבע וממשיך מדרום לקיבוץ חצרים והלאה, עד שהוא מתנקז לנחל בשור. נחל חברון, אחד היובלים הראשיים של נחל באר שבע, מנקז את הרי חברון, שזוכים בחורף למנת גשם נכבדה. לפיכך, גשמים חזקים שיורדים בהרי חברון יוצרים לעתים שיטפונות עזים בנחל באר שבע.
במלחמת העולם השנייה (1917-1914) נודעה לגבעות שמסביב לחצרים חשיבות אסטרטגית רבה. בגבעות חצרים התבצרו הלוחמים התורכים בחפירות והקימו קו הגנה כנגד מתקפות הצבא הבריטי. היה זה לאחר שהמתקפה הבריטית על עזה, בראשותו של גנרל מוריי, נכשלה כישלון חרוץ. הפיקוד העליון הבריטי החליט להחליפו בגנרל אלנבי.
אלנבי, בהמלצת גנרל מוריי, העביר את גזרת הלחימה לאזור באר שבע. ב-3 באוקטובר 1917, לאחר פעולות הסחה שהטעו את התורכים, פתחו הבריטים בהפתעה במתקפה על באר שבע. לאחר ניתוק הדרכים לעיר, כשנשארה שעה אחת עד חשיכה, הסתערו הפרשים האוסטרלים והניו-זילנדים וכבשו את העיר במהירות.
המטיילים באזור בימינו עוד יכולים לראות תעלות, עמדות חפורות ורסיסי ברזל גדולים (חלקים של פגזי תותחים) שנותרו כעדות אילמת למערכה הגדולה.
ייעור
תהליכי מדבור המתרחשים באזור מתבטאים בסחף קרקע ובהפחתה של מגוון מיני בעלי החיים והצמחייה. אחת ממטרות הייעור באזור חצרים היא להשביח את השטח ולהגדיל את פוריותו, כך שיהווה משען לחי ולצומח. קרן קימת לישראל נוטעת כאן עצים בדלילות יחסית, מתוך כוונה ליצור נוף דמוי סוואנה, המאפשר התפתחות של צמחייה עשבונית. הכנת הקרקע כוללת בניית "שיחים" (סוללות לתפיסת מי נגר של גשמים), פעולה המגינה על הקרקע מפני סחיפה ומעשירה את כמויות המים לעצים הניטעים בסוללות.
פעולות הייעור הראשונות החלו כאן בראשית שנות ה-50', בשיתוף פעולה של קרן קימת לישראל וחברי קיבוץ חצרים. ישראל קוסיף, הסנדלר של המשק, הפך לנוטע מפורסם שעסק רוב ימיו ב"צביעת" המדבר בירוק. במשך השנים ניטעו חורשות ושדרות לאורך הדרכים והערוצים. רוב העצים הנטועים היו מיני אשל, איקליפטוס ומיני שיטה מאוסטרליה. בשנים האחרונות נוספו עצי שיטה סלילנית, שיטות הנגב, שיזף, חרוב, ינבוט לבן ועצי בוסתן. במסגרת פעולות הייעור חוסל אתר הפסולת המוצקה שהשתרע בין קיבוץ חצרים למוזיאון חיל האוויר. האזור שבו היה אתר הפסולת עבר שיקום.
פארק הלס
קרן קימת לישראל ורשות הטבע והגנים מתכננות להקים במישורי הלס הסמוכים ליער חצרים את "פארק הלס". מישורי הלס שבאזור הם בית הגידול הטבעי והבלעדי של כמה בעלי חיים ובהם שנונית באר שבע - לטאה החיה רק בצפון הנגב; חוברה - עוף קרקע גדול, בצבע חול, החי במישורי הלס של הנגב הצפוני; רץ המדבר - עוף קרקע בגודל בינוני; קיפוד חולות - מין קיפוד החי באופן בלעדי בחולות מישור החוף; ירבוע גדול - מכרסם קטן, בעל שתי רגליים קדמיות קצרות הנע בקפיצות כמו קנגורו. התקווה היא ש"פארק הלס" יתרום לשימור האזור, ויאפשר הגנה על בעלי החיים שבו ואת הצגתם לקהל.
קיבוץ חצרים
קיבוץ חצרים נוסד במוצאי יום כיפור, 6 באוקטובר 1946, במסגרת העלייה על הקרקע של 11 יישובים שהוקמו באותו יום בנגב. מקור השם במילה המקראית חצרים, שפירושה המקובל הוא מכלאות צאן, משכנות מוקפים גדרות אבן: "וכל החצרות אשר סביב הערים האלה" (יהושע י"ט 8). הציטוט מתייחס לערים שנזכרו בנחלת שבט שמעון, שבתחומה יושב הקיבוץ. במלחמת העצמאות הפך הקיבוץ ליישוב-משלט המגן על עצמו ומשמש קרש קפיצה לכיבוש באר שבע, ואחר כך לשחרור הנגב הדרומי כולו. הניסיונות הראשונים לפתח חקלאות במקום נכשלו בגלל מליחות הקרקע. בשנת 1959 אף שקלו חברי הקיבוץ לנטוש כליל את המקום. בסופו של דבר למדו המתיישבים לעבד גם אדמות אלה. בשנת 1965 ייסד המשק את מפעל "נטפים", המייצר מערכות השקיה בטפטוף. המפעל נחל הצלחה רבה והפך את חצרים לקיבוץ משגשג.
שדות החוחובה
חוחובה הוא שיח ירוק-עד שמקורו ביבשת אמריקה. רוב שטחי החוחובה בישראל, כ-3,000 דונם, נמצאים בנגב. מדינת ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם בהפקת יבולי חוחובה, אחרי ארה"ב וארגנטינה. שמן חוחובה מופק מגרעיני הצמח בכבישה קרה (תהליך מכני של מיצוי השמן ללא חימום). השמן משמש לתעשיית תמרוקים, תוסף לדלק למכוניות ושמן סיכה של מכניקה עדינה. שמן חוחובה דומה בתכונותיו לשמן לווייתנים ולכן שימוש בו תורם להפחתת הציד המתנהל כנגד היונקים הימיים החשובים האלה. ערכו של שמן חוחובה גבוה פי ארבעה מזה של שמן זית, ולכן זכה לכינוי "הזהב הנוזלי".
בקיבוץ חצרים יש מכון להפקת שמן. שטח המטעים מושקה בעזרת טפטפות תוך ניצול מי קולחים שמקורם בקיבוץ ובבסיס חיל האוויר הסמוך.