1940-1931

ב-1933 הגיעו לארץ עולים רבים שנמלטו מגרמניה הנאצית. קרן קימת סייעה ליישובים הראשונים שהקימו עולי גרמניה, וסייעה למפעל חדש, עליית הנוער, שקלט נוער יהודי והכשיר אותו לעבודה חקלאית. קרן קימת נעזרה אז בכישרונות הגדולים של עולי גרמניה, ביניהם צלמים רבים, שנשלחו לקצווי הארץ כדי לתעד את עבודות הקרן ואת יישובי הארץ שקמו על אדמותיה של הקרן. בשנים האלה הפיק הצלם יעקב בן-דוב סרט מיוחד, ארץ-ישראל המתעוררת שמו, ובו עָקב אחרי מסעו של תייר יהודי בארץ-ישראל המתחדשת. בין צילומי האדמה, התלמים שנפתחו בה והיערות שקמו עליה, אפשר היה לראות שימוש ראשון בקטעי אנימציה של מטבעות נופלות אל תוך הקופסה הכחולה.

הקונגרס הציוני ה-18, שהתכנס בפראג בקיץ 1933, שיבח את עבודתה של קרן קימת ואת מנחם אוסישקין, העומד בראשה, במלאת לו 70 שנה. "בהוקירו את עבודתו המתמדת והמבורכת של בעל היובל במשך 50 שנה ויותר למען האומה, הארץ והשפה", הכריז הקונגרס על הקמת כפר שיישא את שמו של מנחם אוסישקין. בגלל הספסרות הקשה בקרקעות הארץ באותן שנים נדחתה הקמת הכפר, ובמקומו זכה האיש, בהמשך העשור, ששני יישובים, דן ודפנה באצבע הגליל, יישאו את שמו – לא ככפרים אלא כמצודות ("מצודות אוסישקין").

על אף הקשיים הראשונים שהעמיד השלטון הבריטי בעמק בית שאן, נרכשו ב-1934 ובשנה שאחריה אלפי דונם בעמק החם והשחון הזה. על הקרקעות החדשות ועל אלה שנרכשו באזור לקראת סופו של העשור הקודם, עלו יישובים, והסימן לקביעות במקום, שהמתיישבים הראשונים ייחלו לו, מיהר להגיע. זה היה ציוץ הציפורים, שהחלו לקנן על העצים הראשונים בעמק שדמה עד אז למדבר. ב-1937 נוסד קיבוץ טירת צבי, במסגרת יישובי חומה ומגדל, והוא היה הדרומי ביותר ביישובי העמק הקודח הזה. אחריו עלו על הקרקע יישובים נוספים, שיצרו שרשרת רצופה של קיבוצים ומושבים.

במקביל, שינו בקרן את דרכי הרכישה של אדמות, ובמקום להפקיד את המלאכה הרגישה כל כך בידיהן של חברות שהתמחו בכך, בעיקר הכשרת היישוב, הקים יוסף וייץ, מ-1932 מנהל מחלקת הקרקעות במקומו של עקיבא אטינגר, מחלקה שנציגיה בכל הארץ רכשו אדמות בעבור הקרן. כך ניצח על עשרות פעולות, שמקצתן נעשו בחשאי והרחק מעיניהם הבולשות של הבריטים, וכך נגאלו עוד קרקעות של חול וחמרה, לס וטרשים. אחר כך החלה תזמורת שלמה של כלי עבודה – בעיקר מעדרים ופטישים – להכשיר את הקרקע לשדות חדשים, לבתי מגורים, לכבישים ולשבילי גישה.

באוקטובר 1934 השלימה קרן קימת רכישה של עוד אדמות על הר הצופים, הפעם מתרומות של ארגון הדסה בארצות הברית, כדי להקים בית חולים אוניברסיטאי. הנאום שנשא מנחם אוסישקין בטקס הנחת אבן הפינה עשה היסטוריה, כאשר בפעם הראשונה בתולדותיה של ארץ-ישראל הועבר ישירות, באמצעות גלי רדיו, לנשות הדסה, התורמות, בוושינגטון. לרבים נדמה היה שהמילים הנחרצות והנמרצות של אוסישקין על גאולת הארץ היו כל כך חזקות ונוגעות, עד כדי כך שהרוח נשאה אותן למרחקים.

תל עמל, שנתיים אחרי העלייה על הקרקע. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

את התקופה הבאה, שנפתחה במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ונמשכה עד להקמת מדינת ישראל בעשור הבא, הגדיר יוסף וייץ כתקופת "הסער" או "סערה ומאבק". בשנים האלה קרן קימת הייתה לא רק חלק מהסערה שעברה על היישוב, אלא חוד החנית של המאבק.

דווקא בשנים האלה, כתב וייץ במבט של שישה עשורים לאחור, "באה התעוררות רבה אצל הקרן הקימת, שהגבירה מאמצים כדי לעמוד במאבק ולסכל את מחשבות הזדון של המופתי ושל שלטון המנדט גם יחד. מכאן ואילך אנו עדים לתופעה מעודדת של חדירה מעבר לחומת החוק, אל האזורים האסורים, של גאולת שטחי אדמה נרחבים וחשובים ויישובם בצורות שונות".

הסערה שיוסף וייץ דיבר עליה החלה ב-19 באפריל 1936. ערביי יפו פתחו במהומות דמים ובמעשי רצח, ואלה התפשטו לכל רחבי הארץ והפכו להתקפה על היישוב העברי כולו, בעיקר על היישוב החקלאי.

בנסיבות האלה הפכה עבודתם של אנשי הרכש של הקרן למסוכנת מאוד, וכך קרה שבמהלך סיור בעמק בית שאן למציאת אדמות לרכישה נהרג חיים שטורמן, איש השומר. למרות הסכנות הצליח מוסה גולדברג מקיבוץ בית אלפא לרכוש – תוך שהוא מסכן את חייו – אלפי דונם של אדמה בעמק הירדן, ועל אף כל הקשיים לא נעצרה עבודת הקרן, אלא הוגברה עוד יותר.

המברקים שנשלחו מהלשכה הראשית אל אנשיה בכל רחבי הארץ מעידים על התנופה הרבה ועל החשיבות של כל שעל אדמה נוסף. לא שיקולים של איכות האדמה וטיבה עמדו הפעם מול עיניהם של קובעי המדיניות בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים, אלא שיקולים מדיניים וביטחוניים, משום שכל פיסת קרקע שנרכשה ויושבה הגבירה את כוחו של היישוב – והגדילה את הקלפים המדיניים שהיו בידיו לקראת דיונים על עתיד הארץ והגשמתה של הצהרת בלפור. בקיץ 1936, כאשר התקפות על יישובים מבודדים ושכונות ספר היו עניין של יום-יום, פנה אוסישקין לנציגי התנועה הציונית ואמר: "אני דורש מכם כי תכו על לבכם על חטא שחטאנו לפניך, ארץ-ישראל, שהזנחנו עד כה את גאולת אדמתך".

שנה אחר כך האיץ אוסישקין באנשי הוועד הפועל הציוני לרכוש כל פיסת אדמה אפשרית. "עלינו להתאמץ ולתפוס כיום מקומות רחוקים ממרכזי התיישבותנו היום, כדי להבטיח ככל שאפשר את גבולות ארצנו", הוא אמר, "לא עניין החקלאות לעינינו, כי אם, ראשית דבר, אנו שואפים להבטיח לאומה גבולות רחבים יותר של ארצנו". גם אברהם הרצפלד, מאבות ההתיישבות, אמר אז ש"הקניות מחוץ לקו צריכות להיות מעכשיו דחופות יותר מתמיד. אל תעלו על לבכם את המחשבה כי מפני שמקום זה נמצא מחוץ לקו, על כן אין לנו עניין לקנות שם אדמה. הגבול הזה", הוא הוסיף, "עוד לא יהיה הגבול האחרון".

כעבור שנים אחדות הודו רבים מראשי התנועה הציונית שאכן זו היתה קרן קימת לישראל שקבעה, במידה רבה, את גבולות המדינה – תחילה בזכות הרכישה והגאולה של האדמות, ומיד אחר כך בזכות הקמתם של יישובי חומה ומגדל, סלילת כבישים והקמת מגדלי מים.

במשך שלוש השנים (1939-1936), שזכו לשם "המאורעות" ואשר בהן שובשו החיים בארץ באמצעות מארבים בדרכים ורצח מאות יהודים, כוסתה הארץ במספר שיא של יישובים, למעשה ביותר משליש ממספר היישובים שקמו בארץ ב-54 השנים מאז העלייה הראשונה ועד לפרוץ "המאורעות". כפטריות אחרי הגשם קמו כל היישובים החדשים על אדמת קרן קימת, ולהבדיל מיישובים אחרים, שבמשך שנה ויותר הונחה בהם התשתית, כאן נעשה הכול במהירות הבזק, כשממש בתוך שעות אחדות נבנו צריפים, נמתחו אוהלים, הוקמה חומה והורם מגדל.

עובדי קרן קימת, אלה העוסקים ברכישה ואלה העוסקים בהכשרת הקרקע לאחר שזו נגאלה, סבבו אז בכל הארץ, ובתנאים הביטחוניים הקשים היה זה סיכון של ממש. חמישה מאנשי גרעין במעלה, שעבדו מטעם קרן קימת, נהרגו ב-1938 בעת סלילת דרך סמוך לקריית ענבים, כחלק מהכנות להתיישבות חדשה של הגרעין שלהם ושל מרכז ויתקין מפולין במקום.

מותם של החמישה – משה באומגרטן, אהרון אולישבסקי, יצחק מגדל, אריה מורדכוביץ' ויהושע פוחובסקי – זיעזע את היישוב והונצח בשירם של מרדכי זעירא וש. שלום חמישה: "חמישה יצאו מולדת לבנות, חמישה... הלמו פטישים בהרים והלמו פטישים. חמישה שם עמדו, סללו וחלמו מסילות וכבישים. יריות פילחו את הבוקר פתאום, יריות. פטישים בידם, בנפשם המתום. נפלו חמש הגוויות... וקמו!". באותה שנה קם במקום קיבוץ מעלה החמישה, הנושא את שמם. משה שרת, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, הספיד אותם ואמר שדמם נשפך על "המסילה הבלתי גמורה", והבטיח ש"מסילה זו לא תישאר בלתי גמורה. היא תיסלל עד תום. היער יינטע ודמכם ומוחכם יפרוהו".

הקונגרס הציוני ה-20 שהתכנס בציריך ב-1937, שיבח את פעולותיה של קרן קימת בתקופת המאבק וקבע כי היא "נתבעת לגאולה מהירה ונמרצת של שטחי קרקע חדשים כיסוד מוצק להקמת המולדת העברית". בסוף שלוש שנות המאורעות היו בידי קרן קימת עוד 140 אלף דונם, כך שבתקופה הקצרה הזאת היא רכשה שטחי אדמה שכמעט הכפילו את כל מה שהיה בידיה מאז הרכישה הראשונה שלה ב-1904.

לקראת בואה של הוועדה המלכותית הבריטית לחקור את המאורעות בארץ-ישראל – ועדה שזכתה לשם ועדת פיל, על שם היושב ראש שלה – סיכם אוסישקין את המצב: "לפנינו עומדת כיום המערכה המדינית בקשר עם בוא הוועדה המלכותית. מערכה זו תהיה הקשה ביותר. במרכזן של השאלות הניתנות לדיון ולפתרון עומדים שני עניינים: עלייה וקרקע. אלה הם עמודי התווך, יכין ובועז, של מפעל הבניין".

על רקע מאורעות הדמים בארץ ניטשטשו לא פעם תחומי פעולתם של המוסדות, והם נאלצו לחרוג מסמכויותיהם. כך נתבעה קרן קימת לתת את חלקה, ואף יותר, לא רק באמצעות רכישה מוגברת של אדמות לשם יצירת "אזורי מגן בגבולות", אלא באמצעות הקצבות להקמת נקודות יישוב. היא הקצתה סכומים ניכרים לצורך עלייתן של נקודות יישוב חדשות, לסלילת דרכים, ליישור טרשים וחולות ולהקמת מבני ביטחון.

במאי 1939, כאשר פרסמו הבריטים את הספר הלבן שהגביל את העלייה היהודית לארץ, נוסדו 12 יישובים חדשים – שבעה מהם (מחניים, נווה ים, כפר גליקסון, תל צור, שדמות דבורה, הזורעים ושורשים) ביום אחד, 23 במאי, היום שבו החלו חברי בית הנבחרים הבריטי לדון על ההגבלות שיוטלו על היישוב בארץ.

בעוד אלה דיברו, כאן בארץ עשו, ובמהירות הבזק, כדי לקבוע עובדות, ונדמה היה שדווקא השנים הקשות האלה, שגבו מן היישוב מחיר דמים, היו שנותיה היפות של האדמה המתחדשת. בהלוויותיהם של חללי המאורעות היו שציינו לא פעם, כי האדמה התחדשה בזכות דמם של הנופלים.

בתחילת מאי 1939 הוקמו בקצה הצפוני של עמק החולה שני יישובים חדשים – מצודות אוסישקין קראו להם, ושמם ניתן להם כמתנה ליום הולדתו של האיש שסימל בשנים האלה את גאולת האדמה ואת ההתיישבות עליה. ביום עלייתה של המצודה הראשונה ("מצודת אוסישקין א'", כפי שכינו אותה אז), שכעבור זמן קצר נקראה קיבוץ דפנה (במסגרת הקיבוץ המאוחד), כתב יוסף וייץ ביומנו: "הזרקור של תל עמל פָּתח לפני המפעל העברי את עמק בית שאן. עם תקיעת היתד בעין השופט ניתנה דריסת רגל בהרי אפרים. מחנה האוהלים של חניתה בישר את תחייתו של מערב הגליל העליון. עתה נתגלה לפני המתיישב העברי העמק הפורה ברוב המעיינות, המשתרע למן רגלי החרמון ועד הביצות אשר בדרום החולה".

המשורר שאול טשרניחובסקי השתתף בעלייה של אחת ממצודות אוסישקין על הקרקע, ואת רשמיו – אמנם כאורח וצופה, אך גם כמי שהיטה שכם לסייע (ולפי עדי ראייה, הצטיין בכך) – העלה בשורות אחדות של שיר:"פתאום צצה נקודה באמצע השדה מאי-שם / איש לא אמר, כי שם היא, לבנו בה הרגיש ופעם / עד שהגענו אליה, וכבר בה עסוקים וטרודים / אלה בחפירה של בורות לקיבול עמודי התיל / כורים בחדווה ומסירות, בכובד נשימה וזעה / אלה מקימים הצריף, זה מכניס קרש – וזה קובעו / זה במקבת וזה בגרזן, ואלה מחשבים הגגות... כבר מבצבץ המסד". המצודה השנייה היתה לקיבוץ דן של הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר.

מנחם אוסישקין הביע תקווה שגם בעיצומם של ימי המלחמה הקרבה, יתרכז עם ישראל בארצו ויקים את מולדתו החופשית. הוא גם חרד לשלום העולם, לשלומו של העם היהודי ולשלומם של צירי הקונגרס, שיחזרו לאירופה הקודרת ברוחות מלחמה. לראשי הקרן היה ברור שמעתה יש צורך במאבק, ויש רק דרך אחת להיאבק: להמשיך ברכישת אדמות בניגוד גמור לאיסור הבריטי ולקבוע עוד עובדות בשטח באמצעות הקמת יישובים חדשים במקומות שבהם אין יישוב יהודי. במאמר על "דרכנו במדיניות הקרקעית", כתב אברהם גרנובסקי ש"עלינו לבצע בקצב מהיר את כל הקניות שיש ביכולתנו להגשימן, גם אם אין אפשרות ליישב את כל הקרקעות, וההזדמנויות לרכישת קרקע אינן מועטות כלל, למרות גזירת הקרקע".

הניסיון של 40 שנה בעבודת הקרן הקיימת, של 20 שנה במדיניות קרקעית מכוונת ושל שנות התלבטות מאז פרסום גזירת הקרקע – ניסיון זה מורה לנו את הכיוון הנכון של דרכנו: התקדמות ויהי מה... הרחבת יסוד היסודות של מפעלנו ההתיישבותי".

במוצאי יום הכיפורים תרצ"ט כתב המשורר שאול טשרניחובסקי את שירו בו במעדר, ובו תיאר את מה שעשה המעדר של קרן קימת, שבזכות הלהט והקצב של העבודה בשנים ההן קבע את עתידה של הארץ: "בו במעדר חפירות העמקנו / גדר קיבוץ שעלה על קרקע / סלע התיז ניצוצות כי נזעקנו /..בו במעדר ניישר אל מול שמש / מעניות לעתיד הרחוק / ובנתיבות עולמים ללא כמש / יעל זרענו בשדה לבלי חוק / בחריצים נפלסמו באון אל העתיד / הממשמש וער – / בו במעדר!".

בתחילת 1940, כאשר פרסמו הבריטים את גזירות הקרקע שאסרו על היהודים רכישת אדמה ביותר מ-90 אחוז משטחי הארץ, היו על אדמת הארץ עובדות שלא היה אפשר להזיז ממקומן, וברור היה שהמירוץ של קרן קימת נגד הזמן לכל אורך שנות השלושים, ובמיוחד בשנות המאורעות, היה חיוני כל כך. בסיומה של תקופה כל כך סוערת נדמה היה אז שהמלים שאמר אוסישקין בעת הוויכוח על רכישת אדמות עמק יזרעאל ב-1921 שוב נמצאו תקפות: "אם היינו מחמיצים את הקנייה, הייתם רשאים לראות אותנו כפושעים". בינתיים, באירופה התחוללה מלחמה, ובארץ הצרו הבריטים את צעדי היישוב. דוד בן-גוריון, אז ראש ההנהלה הציונית, הכריז אז: "אנחנו נילחם בגרמנים כאילו לא היה ספר לבן, ואנחנו נילחם בספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה".

שוב, כאילו ראה מול עיניו את מפת החלוקה שקבע האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, הוא הזכיר שרכישת אדמות חקלאיות וישיבתם של יהודים בכפרים הם כוחו של העם. "אפילו העיר העברית השלמה", הוא אמר, "אין לה אותה חשיבות מדינית, שיש ליישובים הכפריים". מה שברור היה שבגזירות הקרקע לוחמים באמצעות יותר קרקע. גם בן-גוריון תמך בכל צעד שכזה, שיחזק את מה שהגדיר כ"כוחנו הממשי בארץ". בכינוס של קרן קימת שנערך בתל-אביב, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא אמר ש"רק העמדות הבטוחות שתהיינה בידינו עלולות לקבוע. כוחנו באנשים ורכושנו – בקרקע. רכישת הקרקע כיום אין בה רק משום הגברת הנכס הלאומי, כי אם משום בניין יסודות חדשים שבהם תלוי גורלנו".

שוב נרתמו למשימה עורכי הדין שמצאו כל פרצה אפשרית בחוק, ושוב נבדקו הרישומים ו"תעודות הזהות" של כל פיסת קרקע שנראתה באופק. שוב נפתחו מפות חדשות וישנות, שוב סומנו עוד אדמות שחשוב לרכוש, ושוב יצאו לשטח האנשים שביקשו למדוד ולאמוד. בתקופה הזאת נרכשו גם אדמות שכבר היו בידיים יהודיות פרטיות – ועם הרכישה עברו לידי הבעלים החדשים, קרן קימת לישראל, גם הזכויות שהיו בידי המוכרים לרכוש אדמות נוספות באזור.

כדי להסתיר את הרכישות מעיני הבריטים, נרשמו אדמות שנרכשו מידי הבדואים בספרי הקרקעות של הבדואים ולא בספרי הטאבו של השלטון הבריטי. מרבית האדמות בנגב – באותם אזורים שנודעו אז כ"אזורים אסורים" – נקנו עוד בעשור הזה, אבל יישובן ייעשה כבר בעשור החמישי. בין המובילים ברכישת אדמות הנגב היה משה סמילנסקי, איכר ופרדסן, סופר וחבר הדירקטוריון של קרן קימת.

עם סיומו של העשור היה ברור לכל יהודי בעולם שקרן קימת פועלת ברוח החזון של מייסדיה ארבעה עשורים קודם לכן – אבל הרבה יותר מכך, ולמעשה היא הכלי החשוב ביותר בידיה של התנועה הציונית לא רק לגאולת אדמה ולהתיישבות חקלאית, אלא לביצורו ולביטחונו של היישוב ולקידום מטרותיו המדיניות. באחד מעיתוני התקופה נכתב ש"הקרן לא רק קימת – אלא מובילה מהלכים מזהירים שעוד ידובר בהם".

כתיבה: איזי מן, מערך הסברה, קק"ל