הכותרת הראשית של העיתון דבר בישרה ב1- בנובמבר 1957: "הושלם מפעל הענק של ייבוש החולה. אגם החולה ייעלם בשבוע הבא". שאר שטחי הביצה הפכו לאדמה חקלאית פורייה, וכך נוספו מקורות מחיה ופרנסה לאלפי מתיישבים בקיבוצים ובמושבים שבעמק החולה ובהרי הגליל העליון. ב-1954 ייבשה קרן קימת וניקזה גם את ביצות הפליק דרומית לנתניה, שנודעו אז בשם "החולה הקטנה". השטח הביצתי היה מכוסה ברובו בגומא ובסוף, ובזכות הייבוש נוספו לאדמתם של יישובי השרון עוד דונמים רבים של אדמה חקלאית משובחת.
ב-1956, שוב בעקבות פנייה של המוסדות המיישבים, עסקו אנשי קרן קימת בהכשרת שטחי התענך שבעמק יזרעאל, שנועדו לקבל עולים חדשים ולהעבירם ישירות מן האונייה אל הכפר – ולחסוך מהם את השלבים הקשים של שהות במחנה קליטה (בדרך כלל מחנה שער עלייה בחיפה) ואת תנאי הדיור הקשים במעברה. בקרן קימת החליטו שכל שמות יישוביו של אזור התענך יילקחו מפרקי התנ"ך העוסקים באירועים היסטוריים שהתרחשו באזור ובדמויות, כמו דבורה וברק, שפעלו בו.
אזור אחר בארץ, שבו היה אפשר לראות את הנוף משנה את פניו באותן שנים בזכות הדחפורים של קרן קימת היה חבל עדולם – אותה רצועת ארץ בת 100 אלף דונם מזרחית לכביש זכריה בית גוברין, שעולים חדשים החלו ליישב אותה ב-1957.
את עבודות הייעור והכשרת הקרקע לחקלאות באזור יזם ד"ר יוסף וייץ, וגם כאן ראשוני המתיישבים התפרנסו מעבודות שקרן קימת סיפקה להם. יישובי חבל עדולם נבנו בקבוצות של חמישה כפרים בכל גוש. במרכזו של כל גוש הוקם מרכז כפרי משותף, הכולל את כל השירותים הציבוריים, במתכונת דומה לזו של אזור ההתיישבות שהוקם שנים אחדות קודם לכן בלכיש.
באותה שנה, 1957, זכתה קרן קימת ל"מתנה" מכובדת מן הברון רוטשילד, כאשר בנו ג'יימס הכריז כי הוא מעביר לקרן את כל אדמותיו של הברון, שהוחזקו בידי חברת פיק"א, חברת ההתיישבות של משפחת הנדיב הידוע. בעקבות הכרזתו של רוטשילד הועברו לידי קרן קימת עוד 130 אלף דונם אדמה, וכך התמזגו שתי הקרנות – שרכשו את אדמות הארץ ולא פעם היו יריבות זו לזו – לקרן אחת.
עם העברת אדמות פיק"א לידי הקרן קימת תם מפעלו של הברון שראשיתו ב-1833. כל האדמות שנרכשו בתקופת האדמיניסטרציה, אחר כך (החל מ-1900) בתקופת יק"א ולבסוף בתקופת פיק"א – סך כל אדמותיהם של 45 יישובים ואדמות שאינן מיושבות – נמסרו לקרן בטקס חגיגי.
חישוב פשוט הראה כי כעת, לאחר מסירת אדמות הברון לידי הקרן, היו בידיה 79 אחוז מכלל הקרקעות שנגאלו בארץ (קרן קימת החזיקה בבעלותה כארבע חמישית מכל השטחים שנגאלו מאז החלה התנועה הציונית את דרכה, אך בחישוב כולל של כל אדמות הארץ, ביניהן אדמות פרטיות רבות, היא החזיקה בשנים האלה באחוז נמוך יותר של אדמות). עם העברת אדמות פיק"א הסתכם רכושה הקרקעי של הקרן בכשני מיליון וחצי דונם.
לקראת סיום העשור הזה, היה ברור שהמשימה העיקרית שהקרן עסקה בה במשך 50 שנותיה הראשונות – רכישת אדמות וגאולת הארץ - הצטמצמה מאוד, ולמעשה היא עסקה כעת במשימות שבעבר היו משניות למשימתה העיקרית: התיישבות באזורים חדשים ובאזורי הספר, קליטת עולים בעבודת אדמה, הכשרת קרקע, ייעור ומפעלי פיתוח. במצב הזה נמצאו גם קרן קימת וגם ממשלת ישראל מחזיקות בקרקעות המדינה, ולקראת סוף העשור השישי של קרן קימת התעורר הצורך להגדיר את תפקידיה ואת יחסיה עם ממשלת ישראל.
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, דרש כבר בימיה הראשונים של המדינה לתקן ולשנות את תפקידיה של קרן קימת. כמי שהפרחת שממות הנגב היתה חלומו הגדול, חלום שאליו ביקש לעורר את הנוער כאשר נתן דוגמה אישית וירד ב-1953 לקיבוץ שדה בוקר, ביקש בן-גוריון לראות את אנשי קרן קימת מפריחים את השממה ומכשירים להתיישבות אדמות שאולי מעולם לא יושבו או עובדו.
היה לו ברור שבשנים הראשונות למדינה, שנים שהחלו במשטר של צנע כלכלי, "מבצע הפרחת השממה – השבחת הקרקע, נטיעת גנים ויערות, התקנת השקאה... הוא למעלה מיכולתה של מדינת ישראל בלבד, באשר הורחבו הממדים, הואץ הקצב, גדלו האפשרויות ורבו הצרכים. הזמן דוחק כאשר לא דחק אף פעם... מפעל אדיר זה מחייב מאמץ כולל ומתוח של העם כולו, והכלי הנאמן והיעיל של העם להפרחת השממה היא קרן קימת לישראל.
והמעשה אשר תעשה הקרן הלוא הוא נתון ומוגדר להפליא במזמור עתיק של נעים זמירות ישראל: פקדת הארץ ותשוקקה, רבת תעשרנה... תכין דגנם... תלמיה רווה... צמחה תברך.. ירעפון נאות מדבר... לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בו". בן-גוריון, שהכיר היטב את הניסיון שצברה קרן קימת בכל העבודות האלה, ביקש שהקרן תסייע למדינה במה שהיא היטיבה לעשות בעבר. הוא עצמו, שהאדמה סימלה כל כך הרבה בעיניו, ידע שהפיכת האדמה ממדבר לגן עדן היא מקצוע, ואין כמו אנשי קרן קימת מומחים בעשיית ניסים חקלאיים ובוטניים על פני האדמה.
לצורך השינוי שדרש בן-גוריון, שינוי שיאפשר את הירתמותה של קרן קימת למשימות של פיתוח הארץ, הוקמה בסוף שנות החמישים ועדה, וזו הציעה שכל הקרקעות הציבוריות בארץ, כולל אדמותיה של קרן קימת, יועברו לניהולו של גוף מינהלי חדש, מינהל מקרקעי ישראל, אבל כל אחד מהשותפים בו – כולל קרן קימת, השותפה במועצת מקרקעי ישראל ומייצגת בו את העם היהודי – ימשיך להיות הבעלים של אדמותיו.