מנהלת הרפת בקיבוץ אורים, שנשארה בקיבוץ למרות הלחימה בכדי להציל את הרפת ולהמשיך לייצר חלב, זכתה בפרס על היותה פורצת דרך בתחומה. בעלה נפצע מירי מחבלים.
"ב-7.10, בשש וחצי בבוקר, כמו לרבים אחרים, התהפכו חיי.
שכבתי על הרצפה בחדר הילדים עם שני ילדי הצעירים תוך כדי מטחים כבדים וללא ממ"ד, במשך כמעט שעתיים, עד שיכלנו לרוץ בין האזעקות למקלט המרוחק, הנחיתי ותמכתי בצוות הרפת שהיה תוך כדי חליבת הבוקר והכנת מזון לפרות.
הייתי בקשר עם בעלי שנורה ונפצע (קל) בידי מחבלי החמאס והתקשה למצא פינוי לבית החולים, ותמכתי בילדי הביולוגים והמאומצים שהיו מבוהלים עד עמקי נשמתם.
למחרת, כשחולייה של חמישה מחבלים הגיעה לגדר הקיבוץ שלנו והתנהל קרב יריות. החלטתי לבקש מבעלי שבדיוק חזר לקיבוץ, לאחר שווידאתי איתו שהוא מסוגל לנהוג, שייקח את הילדים לחברים בערבה.
איבדנו לא מעט חברים יקרים שנרצחו בידי חמאס. לא הרגשתי גיבורה, לא הרגשתי, פורצת דרך, הרגשתי עייפה, כועסת ועצובה.
היה לי ברור שאני נשארת לטפל ברפת, בצוות ובפרות.
צמצמנו את העבודות ברפת למינימום ההכרחי, חליבות והזנה,
רוב הצוות שמורכב מרפתנים מסורים מכל קצוות תבל, ישראלים, עולים חדשים, עובדים זרים, משתלמים ובדואים, הפגין מסירות וברגעי משבר עודדתי ותמכתי, ובכל זאת חלק מהצוות עזב עקב המצב.
את החוסר בעובדים מילאו מתנדבים שנתנו כתף וחיממו את הלב.
הקיבוץ שלנו נחשב שטח צבאי סגור שבועות ארוכים ונדרשתי להנפיק היתרי מעבר לחלק מהעובדים. אני גאה שברפת אורים הצלחנו לשמור על שגרת חליבה של שלוש חליבות ביום בלי לוותר אפילו על חליבה אחת.
למרות כל מה שעבר עלינו ועדיין עובר, המועצה שלנו, פצועה, מדממת ומפורקת, אך למרות זאת, מבחינת המדינה, אנחנו , אורים, צאלים וגבולות, לא חלק, ממשלת ישראל לא מכירה בנו כזכאים, לא לפינוי מסודר, לא לפיצוי ולא לתמיכה. לא באופן מלא ולא באופן חלקי.
כלום.
אני רפתנית בקיבוץ אורים מעל 12 שנים, מתוכן שש שנים מנהלת. ענף החלב חווה טלטלות רבות בתקופה האחרונה,
החרב מונחת על צווארינו באיום ביטול מכסות החלב ופתיחת השוק לייבוא,
אני רואה ברפת ציונות, שמירה על הגבולות ושמירה על בטחון המזון.
ככה חונכתי, ככה הרגשתי ובזה אני מאמינה.
אני אוהבת את מה שאני עושה ואמשיך לעשות כל עוד אני יכולה.
תודה לקרן קימת לישראל שרואה בי ראויה"
טלי