1920-1911

ב-1910 הצליח יהושע חנקין, גואל האדמות הנודע שעסק ברכישת אדמות לחברת יק"א מייסודה של הברון הירש, לרכוש 3500 דונם בלבו של העמק. האיש הזה, שבלי פעולתו לא תתואר רכישת קרקעות לעם, כפי שאמר עליו ההיסטוריון אלכס ביין, הכיר את כללי המשחק – לפעמים זה משחק פתלתל, לפעמים זה משא ומתן חמקני – של רכישת קרקעות והעברתן.

"רכישת קרקע", כתב ההיסטוריון יצחק זיו-אב, חבר הדירקטוריון של קרן קימת במשך שנים רבות, "פירושה התרת פקעת של רישומים, גבולות מטושטשים, זכויות חזקה וסכסוכי ירושה ושימון ידיהם של פֶחות תורכים, וסבלנות, סבלנות, סבלנות".

חנקין, רכוב על סוס, יצא פעמים רבות אל האוהלים בלב המדבר, אל בקתות החימר שבעמק ואל הארמונות של האפנדים העשירים כדי לנהל משא ומתן ארוך ומייגע, עד שחזר ליפו והודיע שרכש את העמק ממשפחת סוּרְסוּק, משפחה סורית שישבה בבירוּת והעסיקה אריסים על אדמותיה.

בפתחו של העשור השני היה העמק חלום שהתגשם. רק כששב ליפו ועיניו מאירות מהתרגשות, סיפר חנקין שאת סכום הכסף ששילם לסורסוק כמקדמה השיג באמצעות הלוואה שנטל מאחד מקרובי משפחתו של סורסוק עצמו, ולשם כך יצא בדרך היבשה למסע ארוך למצרים.

כל שטח אדמה שגאל חנקין היה תוצאה של מסעות שכנוע ורכיבות רבות וארוכות אל בעלי האדמות, אל באי כוחם, אל היורשים ואל כל מי שדרכו אפשר היה לפצח את הפקעת הסבוכה הזאת של בעלויות ויריבויות. רק אחרי עשרות שעות של שתיית קפה ליד המדורות בלילה ועישון נרגילה באוהל בשעות היום הצליח להחזיר עוד אדמה לחיק הציונות.

ב-1911 נוסדה במרכזן של האדמות הראשונות שנגאלו בעמק, אדמות פוּלֶה, החווה הקואופרטיבית ("הקואופרציה") של מרחביה, שהיתה היישוב היהודי הראשון בלב העמק, ומיישביה היו פועלים מוותיקי ארגון השומר. היישוב החקלאי שהפך את העמק מחלום רחוק ותימהוני לתחילתה של מציאות מלבלבת הוקם על אדמותיה של קרן קימת לפי רעיון של הסוציולוג היהודי פרנץ אופנהיימר, מומחה בין-לאומי להתיישבות, שהצטרף לתנועה הציונית ואשר נודע בכינויו "רופא החברה". על חלקה נוספת שרכשה קרן קימת הקימה קבוצה אחרת של אנשי השומר, בעיצומם של ימי מלחמת העולם הראשונה, את היישוב השני בעמק – תל עדש, לימים תל עדשים.

ב-1912 הקימה קרן קימת עוד חווה חקלאית – חוות הניסיונות החקלאית בבן שמן, שבה נערכו הניסיונות הראשונים בעבודת המשק המעורב. האגרונום והבוטנאי יצחק וילקנסקי, אשר מונה למנהל החווה, הפך את הגבעות שבדרך לירושלים לא רק לירוקות, אלא גם למניבות פרי וירק, ומי שעלה מיפו לירושלים יכול היה לראות אז איך הציונות עורכת היכרות מחודשת עם האדמה, מנסה להבין אותה ולדעת מה טוב לה ומנצחת הזנחה של אלפיים שנה. כאן אפשר היה להריח ניחוחות ראשונים של כפר ישראלי מתחדש בארץ-ישראל.

קרן קימת עסקה כבר עשור שני באדמה, כשהיא גואלת "דונם פה ודונם שם", באמצעות שליחים שהכירו את נתיבי המדבר, את אורחות חייהם של בעלי האדמות ואת הסבך המשפטי הכרוך בכל העברת בעלות. על האדמה הזאת המשיכה הקרן להניח את היסודות של המפעל הציוני ואת היסודות המוצקים של הרוח הציונית. באותן שנים הודיעה חברת עזרה בגרמניה על כוונתה להקים בחיפה מוסד ללימודי טכנולוגיה.

לשם כך רכשה קרן קימת חלקת אדמה בהדר הכרמל, באחד ממדרונותיו של הכרמל, וב-1912 הונחה שם אבן הפינה לבניין הראשי של הטכניון. הקונגרס הציוני ה-11, שהתכנס בווינה בשנת 1913, נזכר אז ברעיון נוסף שהעלה פרופסור צבי הרמן שפירא בקונגרס הציוני הראשון: להקים בארץ אוניברסיטה. קרן קימת התבקשה לרכוש אדמה בעבור המוסד האקדמי הראשון בארץ-ישראל.

ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, ניהל משא ומתן ארוך עם גריי היל, לורד אנגלי זקן שהתגורר בבית שבנה על הר הצופים בירושלים. בעזרת תרומתו של הנדבן יהודה ליב גולדברג הושלמה העיסקה, ואדמות הר הצופים הועברו לידי קרן קימת. רק באמצע העשור הבא, ב-1925, נחנכה על האדמה הזאת האוניברסיטה העברית.

עוד אחת מפעולותיו הרבות של רופין היתה הקמת שכונות מגורים לעולים מתימן שהביא לארץ ה"שליח" הראשון, שמואל יבניאלי. קרן קימת והמשרד הארצישראלי השתתפו במימון מסעו לתימן ב-1910, וכאשר הגיעו העולים לארץ, קרן קימת היתה שותפה בקליטתם ובהקמת בתים ומשקי עזר בשכונת מחנה יהודה בפתח תקווה, בשעריים ברחובות, בנחליאל בחדרה וכן בראשון לציון, בנס ציונה, בזיכרון יעקב וביבנאל.

יושב ראש קרן קימת - מכס בודנהיימר ואחד מחברי הדירקטוריון באו לארץ לעמוד מקרוב על צרכיה של העלייה הזאת והחליטו לא על "עזרה ראשונה" לעולים, אלא על הושבתם במושבות ובערים הוותיקות ועל בנייה של משקים, שבהם יוכלו להתבסס בארץ. על המודל הזה חזרה קרן קימת פעמים נוספות במשך מאה שנותיה, כשהיא רואה בקליטת העלייה כלי חינוכי חשוב לקשירת הקשר בין העולה לבין האדמה. זה היה גם כלי נוסף בגאולת אדמות הארץ מן השממה והעזובה.

ספרי הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון והקונגרסים הציוניים מתעדים ויכוחים לא מעטים, באותן שנים, על כך שקרן קימת לא מתרכזת רק ברכישת קרקע, אלא משתלבת במפעלים אחרים – בעיקר של חינוך וקליטת עלייה – שאין להם קשר ישיר למטרה הראשונית.

בודנהיימר הסביר – בכתב ובעל-פה – שהפעולות ה"אחרות" אינן סטייה מ"דרך הישר", אלא מחזקות את המטרה החשובה של גאולת הארץ. הוא ציין, שאין תועלת ברכישת אדמות אם לא יוכשרו פועלים להתיישבות על האדמות והן יישארו בשיממונן.

גם הקמת בתים לפועלים או מימון משלחת להבאת עולים וסיוע ביישובם וגם השתתפות בחיי התרבות בארץ תרמו, בעיניו, למטרה הזו. כך קרה שבכל פעם שמצא עצמו מסביר למתנגדים את פשר הפעולות שאינן רכישת אדמה לצורך התיישבות חקלאית, הקהל שהקשיב לו – ובו גם המתנגדים – מחא כפיים.

היו שאמרו, שנים רבות אחר כך, שגם בפעולות החינוכיות ובקליטת עלייה חדשה העמיקה קרן קימת את שורשיה על האדמה ואת מידת הגאולה שהביאה לאדמה, כי הגאולה האמיתית של האדמה נעשית כאשר אדם יושב עליה, מפתח ומכשיר אותה ומשיב לה צבעים וריחות.

תותחי אוגוסט 1914, שפתחו ארבע שנים של מלחמת העולם הראשונה (שאז כונתה "המלחמה הגדולה"), שיתקו כמעט לחלוטין את פעולותיה של קרן קימת לגאולת הקרקע. שעה אחת בלבד לפני סגירת הגבולות בין גרמניה להולנד, הצליח מכס בודנהיימר להעביר את המסמכים החשובים של הלשכה הראשית בשני קרונות רכבת שפניהם מערבה.

בודנהיימר, שהיה אזרח גרמני, התפטר מתפקידו כיושב ראש הקרן כדי שלא להחשיד את קרן קימת כגוף הקשור לגרמניה. עם המעבר למשכנה השלישי של הקרן בהאג ובסיומה של "תקופת קֶלן", אפשר היה לברך על הניסיונות ליצור צורות שונות של עבודה חקלאית בארץ מתוך מטרה לתת לעם אדמה ולהכשיר אותו לעבד אותה ולהתפרנס ממנה.

תחילתה של "תקופת האג" היתה בסימן המלחמה. בעקבות המלחמה נמצאו קהילות רבות במזרח אירופה בקשיים כלכליים, ואלה הביאו להפסקת התרומות מהן. גם ניתוק הקשר עם יהודי רוסיה, בעקבות המלחמה והמהפכה הקומוניסטית שאחריה, הביא את הנהלת קרן קימת – ובראשה את הבנקאי ההולנדי יעקובוס קאן, שניהל את ענייניה בתקופת המלחמה – להפנות את עיקר פעילותם לארצות הברית, שבה הלך והתגבש הריכוז היהודי הגדול בעולם.

כך קרה שעל אף המלחמה וניתוק הקשר עם התורמים הוותיקים, גדלו הכנסותיה של קרן קימת. השימוש בכספי התרומות נעשה בעיקר כדי לסייע ליישוב בארץ-ישראל לשרוד את השנים הקשות של מלחמה, רעב, גירוש ומכת ארבה. מן המשרדים החדשים בהאג החלו לזרום כספים לעזרת היהודים בארץ שנמצאו על סף רעב, למושבות הוותיקות ולפעולות של הגנה ושמירה על היישובים והקרקעות.

כדי להקל את סבלם של תושבי הערים בארץ, כל היישובים שקמו על אדמת קרן קיימת בגליל ובעמק שלחו כמויות גדולות של חיטה לירושלים. שקי החיטה שהועברו בשנה הראשונה למלחמה סיפקו לירושלים את הלחם שהיתה זקוקה לו. כדי לספק עבודה לאנשי המושבות יזמה קרן קימת בפעם הראשונה, ולא האחרונה, "עבודות ציבוריות".

העבודות האלה – בעיקר ייבוש ביצות, טיוב הקרקע, נטיעת עצים וסלילת דרכים – סיפקו לא רק פרנסה, אלא שמרו על האדמות שנרכשו ושיפרו את התשתית החקלאית בכינרת, במרחביה, בדגניה ובבן שמן. גם בשנים הקשות לא הרפתה קרן קימת את מגע ידה מהאדמה, ובתקופה שבה לא נמצאו תנאים לרכישה ולגאולה של אדמות נוספות היא שמרה על הקיים ועשתה הכול כדי ששנות המלחמה לא יורידו לטמיון את ההישגים שנרשמו בשטח.

כחצי שנה אחרי כיבוש ירושלים בידי הבריטים, כשהדי התותחים עוד נשמעו מרחוק, הניח הפרופסור חיים ויצמן את אבן הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים, ובפעולה הזו – הראשונה של קרן קימת אחרי ארבע שנים של מלחמה – התגשם חלומו של צבי הרמן שפירא, יוזם קרן קימת, וראשי הקרן היו גאים בחלקם לא רק במוסד הטכנולוגי העברי הראשון אלא גם במוסד האקדמי הראשון בארץ (שיקום בתוך שנים אחדות).

בספטמבר 1919 נבחר נחמיה דה-לימה, בנקאי וכלכלן ממשפחה דתית בהולנד, לעמוד בראש הקרן, והלשכה הראשית הועברה שוב – הפעם ללונדון, משכנה הרביעי מאז היווסדה. דה-לימה היה בין חברי הוועדה שניהלה את ענייני הקרן בזמן המלחמה, ועם סיומה דרש להעמיד את ההתיישבות החקלאית בראש סדר העדיפויות של המוסדות הציוניים. "רק אם נהיה אדוני הארץ", הוא כתב במאמר שבו הציג את קווי היסוד של קרן קימת, "היא תהיה שייכת בסופו של דבר רק לאלה שיעבדו את אדמתה".

שנה אחר כך הסתיים פרק של כמעט שני עשורים בעבודת קרן קימת, שהיתה גם לגוף אשר רכש אדמות וגם למוסד המיישב של ההסתדרות הציונית. כדי לאפשר לקרן להמשיך במשימתה הראשונה – שהרי אם זו לא תימשך, לא יהיה צורך גם בשנייה – החליטה הוועידה של נציגי ההסתדרות הציונית, שהתכנסה בלונדון בקיץ 1920, לקבוע את המדיניות של קרן קימת לשנים הבאות.

"עיקר העיקרים בפוליטיקה הקרקעית הציונית הוא לעשות את הקרקע שעליה מתגשמת ההתיישבות היהודית לקניין העם היהודי", נכתב בסיום הוועידה, ונקבע ש"נושא הפוליטיקה הקרקעית העברית, בכפר ובעיר, היא הקרן הקימת לישראל".

תפקידיה העיקריים של קרן קימת הוגדרו מחדש, ובראשם: "לרכוש בתרומות העם קרקעות בארץ-ישראל לקניין העם; למסור אותן אך ורק בחכירה שעוברת בירושה, הן לעיבוד והן לבניין". על אף העובדה שהוועידה החליטה על הקמת קרן היסוד, שתדאג לכל ההון והפעילות הכלכלית של התנועה הציונית ותאפשר לקרן קימת להמשיך במלאכת רכישת האדמה, נקבע ב"קווי הפוליטיקה הקרקעית הציונית של קרן קימת", שמו הרשמי של המסמך שאושר בלונדון, כי הקרן לא רק תגאל אדמות ותעבירן לרשותה, אלא תאפשר למתיישבים, שמוכנים לקשור את חייהם בקרקע אך אין להם מקורות מימון ראשוניים, "להתנחל" על הקרקע.

כמו כן נקבע, כי הקרן תבטיח את העבודה העברית, תשגיח על השימוש בקרקע ותקפיד שהארץ לא תימכר לספסרים אלא תימסר למתיישבים בחכירה בלבד. החותמת של ועידת לונדון עודדה את ראשי הקרן להמשיך במשימה החשובה – להכין לעם היהודי עוד ועוד מרחבי אדמה. רגב אחר רגב...

לא רק אנשי קרן קימת האמינו שהאדמה שהם רוכשים חייבת להיות קניין הלאום כולו, אלא גם מנהיגי תנועות הפועלים בארץ. ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה הציונית ופעיל בקרן קימת, אמר אז: "הציונות, דוגמת אותן התנועות הלאומיות אשר מקורן החירות ובקשת עילוי האדם, ניכרת בערכיה האנושיים, החברתיים והתרבותיים.

קרן קימת, כשליחת הציונות, מעידה במעשיה על טיבם של הערכים הללו. לגבי מי שחושב את מחשבת הציונות לעומקה, אין קרן קימת תופעה מקרית. לא מקרה הוא שהרצל ושפירא חלמו את חלום קרן קימת ולא סתם 'חברה לרכישת קרקעות'. ולא מקרה הוא שעקרון העבודה העברית אשר משמעו לא ביגיעתם של אחרים ולא בעמידה על גבם של אחרים ייגאל עם – נעשה לעקרונה של קרן קימת".