1950-1941

מלחמת העצמאות אינה מונעת מקק"ל מלהמשיך במאמץ ההתיישבותי: בסיוע קק"ל מוקמים בנגב שלושה מצפים ו-11 נקודות התיישבות, ובכך נקבעת העובדה שהנגב הוא חלק מארץ-ישראל היהודית. קק"ל מסייעת ליישובים המרוחקים והופכת לפעילה המרכזית בהחזקת יישובי הנגב.

בפתח העשור החמישי, שבו רוכזו המאמצים של קרן קימת לנגב, נפטר מנחם אוסישקין, האיש שהוביל את רכישותיה הגדולות בשני העשורים הקודמים. ביום השלושים למותו הביאו נציגי היישובים שישבו על אדמותיה של קרן קימת רגבי עפר ממקומותיהם והניחו אותם על קברו.

רגבי האדמה האלה, שהובאו לירושלים מכל קצווי הארץ, סימלו ארבעים שנות עבודה של אוסישקין בגאולת הארץ, כשכל רגב מייצג מאות דונמים של אדמה שבזכותו של האיש חזרו לחיקו של העם היהודי. את זכרו החלה קרן קימת לציין ביום מותו, י"ב בתשרי, שנקבע ליום קול האדמה – יום שבו יזכירו אנשי הקרן ואנשי רוח את החשיבות של גאולת הקרקע ברוח מפעלו של "איש הברזל".

במשך שנתיים מאז מותו בשלהי 1941 ניהלו את ענייניה של קרן קימת שלושה – הרב מאיר ברלין (בר-אילן), ממייסדי תנועת המזרחי של הציונות הדתית, ברל כצנלסון, מאבות תנועת העבודה ועורך העיתון דבר, ואברהם גרנובסקי-גרנות, עובד ותיק של הקרן. בספטמבר 1945 נבחר גרנובסקי, יד ימינו של אוסישקין, ליושב ראש הדירקטוריון, והוא שהוביל את פעולותיה של קרן קימת במשך שני עשורים – שנות מלחמת העולם השנייה והמאבק בבריטים וימי הקליטה של העלייה הגדולה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

בסגנונו המאופק יותר הוביל את קרן קימת בשעותיה הגדולות, כשזו פעלה לקביעת הגבולות של המדינה שבדרך ולהכנת תשתית הדרכים והמים להקמת יישובים חדשים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. על אף כל הקשיים של שנות מלחמה עולמית גדולה ושלטון בריטי, שהיה עוין לרעיון הציוני והתנכר להצהרת בלפור, ההישגים היו רבים. האדמה שטרם נגאלה משכה אותו כמו במגנט להתקרב אליה, לגאול אותה ואחר כך לתת לה את היד האוהבת והמלטפת של קרן קימת.

קידוח מים בנגב, 1950. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

לגרנובסקי, מעתה בשמו העברי גרנות, היה ברור שהוא נכנס לתפקיד בתקופה של מאבק ומערכה, כפי שהגדיר זאת. "מערכה זו מתחילה במרחקים, בתפוצות הגולה", הוא כתב. "רבבות עוסקים שם יום-יום ב'עבודה קטנה' למען הקרן הקימת – באיסוף התרומות... יש כאן עבודת נמלים של עשרות אלפי עסקנים אלמונים, נאמנים ומסורים, אשר הם שמגישים לנו את החומר והלבנים לצורכי עבודת הבניין כאן, בארץ... גם היום, בשעת חירום מאין כמוה, נמשכת הפעולה בכל הארצות, אף הרחוקות ביותר, רחוקות מבחינה גיאוגרפית ומבחינה מדינית, ואף בארצות הגולה, שנכבשו על ידי האויב ונותקו מן העולם כולו, ממשיכים נאמנינו את העבודה במסירות ובהתמדה, ותכופות תוך סכנת חיים ממש".

עבודתה של קרן קימת היתה בעיניו רשת ענפה, שנימיה הדקים מחברים את העם היהודי בקשר שאינו נראה – אבל מורגש בלבבות. הקשר המיוחד הזה היה ה"דלק" שהניע את העבודה הנמרצת בארץ-ישראל. בלשכתו בירושלים עסק גרנות, בשנה הארבעים לייסוד קרן קימת, בכל דרך אפשרית לרכוש עוד ועוד אדמות. היעד המרכזי שלו היה הנגב – אותן אדמות לס, שקשה היה לראות איך עץ או כל גידול חקלאי אחר יוכל לצמוח עליהן, אבל היה ברור שמדינה יהודית זקוקה להן כאוויר לנשימה. הישגי הקרן היו רבים עם כניסתו לתפקיד – שטחי אדמה של 575 אלף דונם ועליהם 152 יישובים – אבל המשימות היו גדולות עוד יותר.

"לא נרתענו מפני כל המכשולים", כתב, "המשכנו לחדור לתוך חבל ארץ זה". כעבור שנים אחדות יכול היה להביט בגאווה על מפת הארץ שהיתה תלויה על קיר משרדו – ולראות בה לא רק אזורים נרחבים בנגב אלא למעלה מ-400 אלף דונם אדמה שנרכשו בזמן המלחמה, שטח שכמעט שווה בגודלו לכל השטחים שרכשה הקרן מאז ימיה הראשונים, כאשר 80 אחוז מהאדמות החדשות היו בשטחים האסורים.

על אף האיסור לרכוש קרקעות, היו ב-1924 בידי קרן קימת כ-140 אלף דונם בנגב. עד אז הוקמו עוד 16 יישובים חדשים על אדמת קרן קימת, כאשר 12 מהם עלו על הקרקע במקומות שגזירת הקרקעות אסרה עליהם. נקודות היישוב החדשות נוצרו כצורות יישוב חדשות ושונות, והן נקראו "מחנות כיבוש", "מצפים" או "מצפות", "טירות" ואחר כך גם "צריף" ו"גדר".

המינוח היה שונה, לעתים כדי להטעות את הבריטים, אבל המטרה היתה אחת: לתפוס עוד נתח של אדמה, להיאחז בה ולקבוע עליה עובדות מוצקות. כל בית שנבנה בנקודת יישוב חדשה היה תוצאה של עבודה ארוכה ומאומצת, לעתים אפורה מאוד, ולא פעם היה צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שהאבנים המסוקלות, הצריף שקם פתאום באמצע המדבר ושורת העצים החדשה לא היו תעתוע של הדמיון המזרחי.

הקשר עם הקהילות באירופה, שהיו מקור התרומות העיקרי של קרן קימת, נותק כמעט לגמרי בשנות המלחמה, אבל יש עדויות שהקופסה הכחולה, שנעשתה לסמלו של הקשר בין הגולה לארץ, נמצאה גם בגטאות, וגם אם לא היה במה למלא אותה – היתה לה משמעות רבה. היא הפיחה תקווה בלבותיהם של יהודים רבים שלמרות הפתרון הסופי, הם יגיעו אל הארץ שקווי המיתאר שלה מצוירים על הקופסה ואל האדמה שקרן קימת תפרוש לרגליהם כאשר ייצאו בשלום מהתופת הנאצית.

על אף הפסקת התרומות מיהדות אירופה לא נידלדלה קופתה של הקרן, ומעתה הגיעו מרבית התרומות, שסייעו לה לרכוש את אדמות הנגב, בעיקר מצפון אמריקה. כאשר הובס צבאו של הגנרל רומל, "שועל המדבר" הגרמני, בצפון אפריקה, חלפה הסכנה של פלישה גרמנית לארץ-ישראל, ובמשרדי קרן קימת בירושלים התקבל מכתב מאת דוד בן-גוריון, ראש ההנהלה הציונית ששהה אז בארצות הברית.

בן-גוריון דחק לנצל את שעת הכושר הזאת ולרכוש עוד אדמות וליישב בהקדם את האדמות שכבר נרכשו בדרום. הוא העריך ש"הנגב הולך ונעשה לשאלה המרכזית", וכל נקודה שתוקם בו תקבע את גבולותיה של המדינה שתקום. אברהם גרנובסקי ויוסף וייץ סיירו בנגב פעמים רבות כדי לבחון כל שטח אפשרי והגיעו למסקנה שעדיין מוקדם ליישב את הערבה, אך הכרחי ליישב את אזורי הנגב שמדרום לבאר שבע. בכל נסיעה שלהם מירושלים לדרום הם הביטו אל מרחבי הנגב וחלמו, כמעט מעבר לכל היגיון, על הקסם שיישוב, קו מים ועצים יוכלו לעשות לאזור אחרי שיירכש ויועבר לידיים יהודיות.

וייץ חלם בסתר לבו על יער שיצליח להקים שם כעבור עשרים שנה, על אף תנאי השטח ומזג האוויר המדברי, ועוד לפני שדיברו על דחיקת המדבר הוא ראה איך אדרת היער תרחיק את המדבר ותהפוך את "ארץ רבת שמש" של הנגב לכברת ארץ פורחת ומוצלת. גרנות ראה בעיני רוחו איך משטחי החול יהפכו לנקודות יישוב ויהיו חלק ממדינה יהודית.

ב-1943 נוסדו בנגב הקיבוצים בארות יצחק ונירעם, אך על אף העובדה שאת השנים האלה בתולדות קרן קימת מאפיינת הירידה אל הנגב, נמשכה ההתיישבות כמעט בכל פינה בארץ, וידיה של קרן קימת היו עמוסות עבודה – הן במשרדים, בענייני רכישה וגאולה, והן בשטח, בהכנתו לעלייתם של יישובים חדשים. באותה שנה עלו על הקרקע קיבוץ מנרה, יישוב ראשון ברכס הרי הגליל המזרחי, וכפר עציון, יישוב נוסף בגוש עציון.

במסדרונות של הלשכה הראשית של קרן קימת פסקו אז ששנת 1943 תוכתר כשנת תחייתו של הנגב. את העילה לקביעה שזהו "תאריך נכבד בתולדות ההתיישבות" סיפקו שלושה יישובים חדשים – מצפים או מצפות – שעלו על אדמת הנגב באותה שנה והיו גולת הכותרת של ההתיישבות. קרן קימת יזמה את הקמת המצפים באזורים בעלי סוגי קרקע שונים, כך שהם ישמשו לא רק עוד נקודות אחיזה יהודיות בנגב, אלא גם תחנות ללימוד תנאי הקרקע, המים והאקלים ולבחינת סוגי הגידולים שהקרקע יכולה להצמיח בכל אזור.

מצפה גבולות, שנתיים אחרי העלייה על הקרקע. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

"מכיוון שתנאי החקלאות בנגב, טיב אדמתו, טיב אקלימו ומהות מימיו לא היו ידועים במידה מספקת כדי לתכנן תוכניות משקיות", כתב בזיכרונותיו יוסף וייץ, האיש שיזם את המצפים בנגב (וגם בחר לכנות אותם מצפים) ואת ה"טירות" בגליל – ביריה, רמת נפתלי וחוקוק – "הציעה קרן קימת להקים מצפות בנגב, שיושביהן יהיו לומדים את גורמי הטבע ומעמיקים חקר בקרקע ובאקלים, בצומח ומים". שלוש קבוצות של חלוצים, שישה בלבד בכל קבוצה, נשלחו למשולש גיאוגרפי בדרום, שבכל פינה בו קרקע מסוג אחר ואקלים שונה.

המצפה הראשון, גבולות, עלה על הקרקע במערב הנגב במאי 1943. כעבור חודשיים עלה על הקרקע, מזרחית לבאר שבע, המצפה השני, בית אשל, וחודש אחר כך הוקם כ-30 קילומטר מדרום לבאר שבע, ליד בארות עסלוג', המצפה השלישי, רביבים. קרן קימת פרצה את דרכי העפר שאפשרו גישה למצפים, ובעבודות המחקר החקלאי עסקו, לצד המתיישבים, גם מומחים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה.

במגילה שהוטמנה באבן הפינה של הבית הראשון בגבולות נכתב: "נגב, פתח זרועות ערבותיך, מרחביך הגדולים – לצמאי אדמה, כי היום עולים אנו אליך, לכרות ברית חיים ויצירה עמך". ההתרגשות היתה רבה בכל טקסי העלייה על הקרקע, עד שנדמה היה שלא האדמה היא זו שצמאה ליד אוהבת, אלא העם הוא זה שצמא לאדמה, גם אם זו יבשה ולא מבטיחה התחלות קלות. מרגע שעלו על הקרקע, שימשו שלוש הנקודות גם תחנות יציאה לאיכלוס הנגב כולו.

ב-1945 ציינה קרן קימת 25 שנות ייעור בארץ. היער הראשון ניטע אמנם ב-1908 בבן שמן ובחולדה, אבל מכיוון שמרבית הנטיעות נכשלו או נגדעו בימי מלחמת העולם הראשונה, בחרו לציין את הנטיעה הגדולה של שנת 1920 כנקודת המוצא ליער הישראלי החדש. בספרי היער של הקרן נרשמו אז 3,620,700 עצים ביערות שהתפרשו, לכל אורך הארץ, על פני 15,700 דונם.

היערות של אז נקשרו היטב בסיסמה של גאולת הקרקע, ובעיתון קרננו בספטמבר 1945 נכתב ש"היערות של קרן קימת מחיים את שממת הארץ, מכסים את ציית הטרשים, מפתחים את הקרקע שבין הסלעים... יש לפעולות הייעור של הקרן הקימת קשר אמיץ עם גאולת האדמה והתיישבות. הייעור יוצר בית קיבול לאלפי עולים, בהעסיקם בעבודות הנטיעה במשך שנות ההתבססות במקומות היישוב החדשים.

אלמלא הייעור לא היתה ההתיישבות בהרים אפשרית כלל וכלל". כך היה היער – שנחשב לא פעם כשיגעון של יחידים, שהאדמה היבשה והקשה לא תצליח להוציא מתוכה – לא רק למציאות, אלא לכלי לשמירת הקרקע, להתיישבות ולתעסוקה. בניגוד לאמירה שהיישוב דוחק את היער, היה היער אבן שואבת ליישובים רבים, שהוקמו – בהרי מנשה, בהרי אפרים ובגליל – לצדם של יערות.

עם סיום מלחמת העולם השנייה החלו להגיע ידיעות ראשונות על השמדת העם הנוראה ועל ששת המיליונים שנספו בשואה. הבריטים המשיכו במדיניות הספר הלבן ומנעו מעשרות אלפי פליטי שואה, שהתדפקו על שערי הארץ, להגיע לחוף מבטחים. המאבק בבריטים החריף, ומולם קמה תנועת המרי, שבה פעלו ההגנה, אצ"ל ולח"י.

ב-1946 שמעו ראשי קרן קימת בשידור בקול ירושלים, תחנת השידור של המנדט הבריטי בארץ-ישראל, על תוכנית מדינית, תוכנית מוריסון, הקרויה על שמו של מנהיג תנועת הלייבור באנגליה. על פי הצעתו של מוריסון, ארץ-ישראל היתה אמורה להתפצל לאזורים מדיניים חדשים, והנגב – לפי התוכנית הזאת – נגזר ונותק מן השטחים שהוקצו למדינה היהודית.

השידור הזה נתן את האות לצאת אל הנגב ולהגביר את האחיזה בו. "אותה שעה", כתב וייץ ביומנו, "נולד אצלנו הרעיון על חיזוק עמדתנו באותם אזורים שמתנכלים לנתקם מאתנו. הקמת עמדות – זו היתה התגובה ובעמדות בזק הכתוב מדבר, שיהפכו במרוצת זמן קרוב ביותר לנקודות יישוב מבוססות".

את התוכנית הזאת הוחלט לבצע בחשאי. אפילו המתיישבים החדשים לא ידעו לאן יובילו אותם המשאיות שנאספו ביישובי הדרום לקראת יום הכיפורים תש"ז. קרן קימת היתה שותפה לסוד ועזרה בתכנון היישובים ובעלייתם על האדמות שרכשה במשך כל שנות העשור. 1000 איש יצאו באישון הלילה, במוצאי יום הכיפורים תש"ז (6 באוקטובר 1946), משישה יישובים ב-200 מכוניות עמוסות חומרי בניין כשפניהם לעבר 11 הנקודות.

בשיירות נראו מכוניות משא, מכליות מים, טנדרים של הנוטרים ומשוריינים ותיקים מימי חומה ומגדל. עם אור ראשון הגיעו השיירות למקומות המיועדים, ובתוך שעה קלה כבר עמדו על תילם 11 יישובים יהודיים. הנציב הבריטי העליון כתב אז ללונדון שהיהודים "פעלו במופגן למען מטרה מדינית ולא להתיישבות לשמה, כדי לתבוע שטחים שאין להניח שיינתנו להם בתוכנית החלוקה". בהודעה הרשמית של הבריטים נאמר, כי 11 הנקודות הן "הפגנה פוליטית ושיא בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל".

י"א הנקודות, הקמת גדר ומבנה ראשון. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

באותו ערב, כאשר הנקודות כבר היו לעובדה קיימת על הקרקע בנגב, נערך הכינוס של קול האדמה, וכך היה היום הזה ליום הנגב. הבאים להר הצופים ליום הזיכרון לאוסישקין, יכלו לשמוע על הפלא שאירע לפנות בוקר בדרום הרחוק. כעבור ימים אחדים התכנס בבאזל הקונגרס הציוני ה-22, הראשון אחרי השואה, וגרנות סיפר על ההישגים הרבים בתקופת המלחמה, ובראשם על החדירה לנגב ויישובו במבצע בזק, אבל ציין שהקרן עובדת "במשטר של מיטת סדום" ודרושים לה עוד אמצעים למשימה הלאומית הכבירה הזאת. לבאי הקונגרס, הנרגשים ממספרי הדונמים שקרן קימת גאלה, היה ברור שהמשימה לא הסתיימה, כי כל קילומטר רבוע שנרשם בספרי הקרן מחזק את היישוב בארץ, ויש לעטוף אותו בעוד מישורים וגבעות.

המשורר נתן אלתרמן מיהר לרדת לנקודות החדשות, ובשירו צריף בנגב (שבתחילה נקרא "בשולי טלגרמות") הוא תיאר נערה בלב מישורי אדמת הלס של הנגב, ש"אור חדרה משנה את מפת המזרח". הנערה חוגרת סינר למותניה וספר בידה, והיא – כך כתב – "העמדה הקדמית אשר נפש העם בכפה". ארבעה חודשים אחרי עליית י"א הנקודות הוקמו עוד שלושה יישובים בנגב, וקרן קימת פתחה בעבודות להנחת שני צינורות מים מבארות שנתגלו ליד גברעם ונירעם אל היישובים החדשים. את הצינורות רכש בלונדון שמחה בלאס, מנהל תוכניות המים של הקרן. אפילו הבריטים לא ידעו שהמים הובלו לנקודות היישוב ש"צצו" בנגב בצינורות ששימשו לכיבוי שריפות בימי ה"בליץ" הגרמני על לונדון ב-1940.

אלתרמן כתב אז על המים הנוסעים דרומה: "לא פעם נחלקו דעות חכם ופתי / את ההיסטוריה מי עושה? למי יתרון? / אחד מכריז: עושים אותה קבינטים / שני שר: הפקידות ! שלישי טוען: ההון / אחד סח: הנשיא! אחד סח הסנטור! / נכון, אך ייתכן כי עד לסוף דבר / יוברר עוד שאותה עשה האינסטלטור / אשר כיוון צינור עם ברז למדבר".

ב-1947 הרחיבה קרן קימת את עבודות הייעור, ולקראת סופה של השנה היו כמעט חמישה מיליון עצים ב-67 יערות, ביניהם כמה חדשים: יער להנצחת קדושי פולין, יער הקדושים, יער הזיכרון – כולם לזכר הניספים בשואה – וכן יער באזל, לכבוד העיר שאירחה את הקונגרס הציוני הראשון וקונגרסים אחדים אחר כך, ויער הצבא האדום.

רבים בלשכה הראשית של קרן קימת נשמו לרווחה כאשר פרסמה ועדת האו"ם, שבחנה ב-1947 את המצב בארץ-ישראל, את החלטתה על חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית, כי הפעם נכלל רובו של הנגב בתחום המדינה היהודית. אברהם גרנות אמר אז ש"די להעיף עין על הגבולות שנקבעו למדינת ישראל כדי להיווכח כי השינויים שחלו בתוכנית החלוקה של האו"ם לגבי תוכנית הוועדה המלכותית הבריטית (שהוצעו ב-1937) הם במידה מרובה תוצאה של הקו המדיני שנקטנו בו לגבי רכישת קרקעות והתיישבות בעשר השנים האחרונות".

טקס נטיעות ראשון ביער הקדושים. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

ההישג היה ברור: רכישת האדמה וההתיישבות בנגב קבעו את גבולותיה של מדינת ישראל. קווי החלוקה שנקבעה בלייק סאקסס המחישו את העובדה שכל מקום שבו קרן קימת רכשה אדמות והכשירה אותן – נכלל בתוך גבולות המדינה. פרשן בתחנת רדיו אמריקנית, שהסביר למאזיניו את משמעות ההחלטה של האו"ם בכ"ט בנובמבר, אמר אז שקרן קימת, כשליחתו של העם היהודי, ציירה את גבולותיה של המדינה היהודית, וכמו בפאזל מורכב יצרה את המסגרת שלתוכה הכניסה מים, דרכי גישה, יישובים וחורשות.

באותו רגע הביטו רבים מחברי הדירקטוריון לאחור ונזכרו בוויכוחים שהתעוררו האם לרכוש שטחים גם כשהקופה ריקה, וכולם הודו שאוסישקין צדק כאשר דחק לרכוש אדמות מעבר לכל היגיון חקלאי וכלכלי. עד להקמת המדינה, מול עיניו הפקוחות של השלטון הבריטי, עלו על הקרקע עוד נקודות יישוב, כולן על אדמת קרן קימת, ובהתיישבות הזאת תפס מקום ראשון במעלה מה שכונה אז "מעשה הנגב". קדמה הוקם בשפלת הדרום, בין כפר מנחם לבאר טוביה. קיבוץ גל און עלה על הקרקע במורדות הדרומיים של הרי יהודה, שובל (דרומית-מזרחית לרוחמה), תקומה ובארי (דרומית לבארות יצחק) ובהמשך קיבוץ משמר הנגב, מושב העובדים נבטים והקיבוצים חצרים, נירים ואורים. בשרון קמו בשנת תש"ז יקום (בין הרצליה לנתניה, על חוף הים), בני ציון, קיבוץ העוגן והמושב חרב לאת.

רבה הראשי של ארץ ישראל הרב הרצוג בדרך לנטיעה ראשונה ביער הקדושים. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

בהרי יהודה נוסדו עוד שני יישובים בגוש עציון (עין צורים ורבדים) וקיבוץ נווה אילן. מרבית היישובים האלה, שעיטרו את מפת הארץ בעוד מושבים וקיבוצים מכל זרמי ההתיישבות, קמו לאו דווקא בשטחים חקלאיים טובים, אלא רק מתוך כוונה להרחיב את השטח שבידי היהודים. ערב סיום המנדט הבריטי המשיכה קרן קימת בעבודות הייעור והכשרת הקרקע ובהקמת תשתית לשכונות מגורים ליד מושבות ותיקות ושכונות לצדי הערים הגדולות.

למחרת ההחלטה של עצרת האו"ם, בכ"ט בנובמבר, על חלוקת הארץ, החלה מלחמת העצמאות. בהתייעצות עם דוד בן-גוריון הוחלט להקים בקרן קימת את ועדת הנגב, שתהיה אחראית ליישובים בדרום. הוועדה סייעה לביצור היישובים המרוחקים מן המרכז ועסקה באספקה אליהם, וכך היו אנשי האדמה של קרן קימת "חיילים" מגויסים למשימות לוגיסטיות. בית של הקרן בבית דגן (אז בית דג'ן) היה לעמדה קדמית יחידה, בין מקווה ישראל לבין קריית ענבים, שהגנה על הדרך מהשפלה לירושלים.

קרן קימת זכתה לא רק לסלול את הדרך למדינה ולסלול דרכים שיחברו את קצות המדינה, אלא לארח בחדריה את ישיבת מינהלת העם, שהתכנסה ב-12 במאי 1948 במשכנה בתל-אביב. בישיבה הזאת דנה מינהלת העם ב"הצעת פקודת יסוד המדינה והצעת הכרזת העצמאות של המדינה היהודית". יומיים אחר כך הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה ברוח הדברים שהוחלטו בין כתלי חדר הישיבות של קרן קימת.

ביום הכרזת המדינה, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הודיע דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הזמנית, כי "תקנות העברת הקרקעות של 1940 בטלות בזה למפרע מיום כ' באייר תרצ"ט, 18 במאי 1939". מברקי ברכה רבים זרמו למשרדי קרן קימת בירושלים ובתל-אביב, ביניהם מתורמים רבים. יומיים אחרי הקמת המדינה זכו לקבל בלשכה הראשית גם את מכתבו של אהרון ציזלינג, שר החקלאות בממשלה הזמנית. ציזלינג היה גאה לכתוב מכתב ראשון בחתימת ידו כשר חקלאות ראשון, והוא הפנה אותו לקרן קימת – "המוסד היקר ביותר לעם ישראל, שהניח את היסוד הקרקעי, החברתי והביטחוני לבניין המדינה".

בקרן קימת מיהרו להעביר לשר תשובה ובה כתבו העובדים הנצורים בירושלים: "הקרן הקימת, שפעלה מאז היווסדה לבצר את אושיות החקלאות העברית בארץ-ישראל, תהיה נאמנה גם להבא לעקרונות גאולת הארץ... במסגרת המשטר העברי העצמאי, חופשייה מהגבלות זדון ומצרות עין של משטר הספר הלבן – תחתור הקרן הקימת לקראת יצירתם של שטחי אדמה לאומית לעולה ולמתיישב". אמרו – וגם עשו.

עם הקמת המדינה הגיעה רכושה של קרן קימת למיליון דונם אדמה – יותר משליש מהם בכל העמקים שגאלה. עשרה אחוז, לכאורה רק חלק קטן מאדמותיה, נמצאו בנגב, אבל אלה היו מרבית האדמות היהודיות המיושבות בנגב כולו. הרכישות החדשות, שהביאו את שטחי האדמה למספר העגול הזה כללו שטחים שנקנו מערבים, אדמות שנרכשו ממשלת המנדט, ביניהן חלק מאדמת שׂרונה שנרכשה עוד בימי המנדט ועליה הוקמה הקרייה בתל-אביב, כדי לשמש משכן זמני למשרדי הממשלה הזמנית.

מלחמת העצמאות והקמת המדינה יצרו מציאות קרקעית חדשה. לשטחי הקרקע שכבר היו קניין יהודי – של קרן קימת ושל אחרים – נוספו מאות אלפי דונם של אדמות מדינה ואדמות נטושות. ממשלת ישראל, כיורשת של המנדט הבריטי, קיבלה לידיה כ-400 אלף דונם, רובם טרשים וסלעים, וביניהם אדמות רבות בנגב.

דוד בן גוריון, זמן קצר לפני אסיפת מנהלת העם בבית קרן קימת בתל אביב, מאי 1948. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

עיבוד האדמות האלה היה, בשנים האלה של פתיחת שערי הארץ והעלייה הגדולה, צורך יישובי וביטחוני חשוב, וקרן קימת שוב נרתמה לסייע. בבעלות קרן קימת לא נמצאו מספיק אדמות שדרשו פיתוח ונתנו אפשרות ליישב את העלייה הגדולה, ולשם כך רכשה מממשלת ישראל כמיליון דונם אדמה. תמורתם היא שילמה לממשלה במטבע זר שגויס מתרומות של יהודי התפוצות. לקרן הועברו אדמות חדשות, שדחפורים מיהרו לעלות עליהן לצורך הכשרה, ועולים חדשים הובאו אליהן לצורך התיישבות וייעור. כך זכתה מדינת ישראל הצעירה במטבע חוץ, שהיה דרוש לה לרכש ביטחוני.

על האדמות הישנות והחדשות הוקמו בתש"ח לבדה 27 יישובים חדשים, אחדים מהם הוקמו כמשלטים בצירי דרכים שהשתלבו במלחמה. על מפת קרן קימת, שהודפסה ימים אחדים לאחר הקמת המדינה, נראו 305 יישובים, מתוכם 233 שישבו על אדמת קרן קימת. כמו בעבר, כך גם בשנה הזאת השתתפה קרן קימת במפעלי פיתוח של מרכזי יישוב עירוניים.

בבוקר העלייה לאופקים שבנגב, 1947. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

לשמחתם של אנשי הכספים, היתה שנת תש"ח שנת שיא בהכנסותיה של הקרן – נתרמו אז 10.5 מיליון לירות שטרלינג – וכך יכלה הקרן להשקיע סכומים רבים בחברה לפיתוח ירושלים ובחברה לפיתוח נהריה ולסייע לפיתוחן של הערים לצורך קליטת העלייה הגדולה. הקרן מסרה לחברות השיכון השונות אלפי דונם אדמה להקמת שכונות בסביבות ירושלים, תל-אביב, נתניה וחיפה.

על השטחים האלה הוקמו בשנתיים הראשונות למדינת ישראל 36,000 יחידות דיור, כשקרן קימת עוסקת בסלילת כבישים מחברים, יישור הקרקע ואספקת מים לשכונות החדשות. בעבודה התיישבותית של ממש החלה קרן קימת בכביש בין חולדה לירושלים, שנודע אז בשם פרוזדור ירושלים, שם הוקמו מושבי עולים. אלה הפכו את הפרוזדור הצר למיושב, ומילאו את הדרך לבירה בפסיפס של יישובים. בשנת 1949 הוקמו 102 יישובים חקלאיים חדשים – רבים מהם בגליל העליון ובדרך לירושלים – ובהם התיישבו עולים רבים וחיילים משוחררים. קרן קימת מיהרה לטפל גם בהנחת קווי מים ליישובים החדשים.

בלשכה הראשית בירושלים היה ברור שקרן קימת עומדת בפתחה של תקופה חדשה בתולדותיה, ויש להירתם – כמו בעבר – למשימות החדשות ולהתאים את העבודה לצרכים החדשים. בבית המוסדות הלאומיים היה ברור שיש צורך בקרן קימת לשלוש משימות חשובות: להכשרת קרקע, לייעור ככלי להפיכת הארץ לגן פורח וכמקור עבודה לעשרות אלפי עולים ולפעילות חינוכית להגברת זיקתו של הנוער לאדמה ולמדינה.

בעקבות הצורך ההולך ופוחת לרכוש אדמות נוספות והצורך הגובר להכין תשתיות להתיישבות עירונית וחקלאית, מינה הדירקטוריון של קרן קימת ועדה לבחון את פעולותיה במדינת ישראל. הוועדה ראתה לנגד עיניה את היעדים החשובים ואת האתגרים שמדינת ישראל ניצבה בפניהם, ובחורף 1950 נקבעו קווי היסוד החדשים-ישנים, ובראשם פיתוחה של האדמה לקראת התיישבות של רבבות עולים בעיר ובכפר.

לשם כך, קבע הדירקטוריון, תמשיך הקרן לגאול אדמות ולהכשירן, לגלות מקורות מים ולייער את הארץ. למעשה, בחר הדירקטוריון להמשיך במשימות הקודמות, אלא שהפעם במלוא הקצב ולא רק למען העולים – אלא באמצעותם. אלפי עולים הועסקו בשנים ההן בעבודות פיתוח הקרקע ונטיעת היערות. העבודות האלה – היו שכינו אותן בשם "עבודות דחק" – אפשרו גם לפתח את הארץ לקראת יישובי קבע וגם סיפקו פרנסה ראשונה בארץ לעולים החדשים.

קיבוץ חצרים ביום העליה לקרקע, 1946. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

בדרך הזאת, האמינו בלשכה הראשית, ייקשר העולה אל האדמה וילמד לפתח אותה לקראת הקמת משקים כפריים. ד"ר יוסף וייץ, שיזם את הפתרון הזה לתעסוקת העולים ולהפרחת הארץ, בחר להכתיר את התקופה הזאת כתקופה של הפרחת השממה וליזום את הקמתם של כפרי עבודה, שבעתיד יהפכו למושבים. בשנים האלה, אמר וויץ, פשטה קרן קימת את "הצורה של גאולת קרקע מידי זרים ולבשה צורה של גאולת קרקע מכבלי השממה".

בעיניו היתה הצורה השנייה חשובה מהראשונה, משום שבעבר נגאלה האדמה באמצעות כסף, בשעה שהמשימה החדשה נעשתה בעבודת כפיים, שיש לה ערך חינוכי רב. ב-1950 יכול היה "אבי היער" להתגאות במספר הנטיעות החדשות: שמונה מיליון עצים, מתוכם מעל שני מיליון בשנה אחת. לבו רחב גם אל מול מספר הכפרים שקמו לפי הצעתו: 25 בגליל, בהרי יהודה ובדרך לירושלים.

אם היה מי שאמר בסופו של העשור הזה שקרן קימת סיימה את תפקידה ברגע שקמה מדינת ישראל, הוכיחה הקרן כי יש צורך בכל שאר תפקידיה – חוץ מרכישת הקרקע – דווקא במדינה צעירה, שנאבקה אז על חייה מול שבעה צבאות פולשים ואחר כך מול האתגר העצום של קליטת העלייה הגדולה. אחד העיתונים הביא בשנים האלה של העלייה הגדולה דברים של אחד מראשי קרן קימת, שאמר כי העבודה של הקרן עד להקמת המדינה הייתה רק תחילתה של עבודה מאומצת עוד יותר, וכוחה ונחיצותה של הקרן יורגשו עוד שנים רבות בעתיד.

ישוב חדש מוקם בגליל: החברות מכינות ארוחת צהריים. צילום: ארכיון הצילומים של קק''לישוב חדש מוקם בגליל: החברות מכינות ארוחת צהריים. צילום: ארכיון הצילומים של קק''ל

כתיבה: איזי מן, מערך הסברה, קק"ל