עונת הנדידה אל הדרום. להקות עגורים צולחות את שמי הסתיו הכחולים-אפרפרים כשטיח מרהיב שהטבע פורס מעלינו, עושות את דרכן מהצפון הקר, ובעיקר מרוסיה, אל אפריקה, לחריפה עונתית באתיופיה. בדרך, הן מוקירות ביקור חפוז לאגמון החולה, במעוף מרהיב מעל שדות מוריקים. פסטורלי? בהחלט, אך לצערנו תיאור זה שייך למאה הקודמת.
לפני כ-25 שנים, החקלאות בעמק החולה עברה שינוי דרמטי, ממרבצי כותנה לבנים לגידולים של חומוס, בוטנים, אפונה ואפילו חיטה, או בעיניים של עגור מצוי – מצמר גפן חסר תועלת למעדנים קולינריים.
במקביל, קק״ל יצרה בעמק את אגמון החולה, במסגרת פרויקט אדמות הכבול, אשר סייע משמעותית לחקלאות באזור. אלא שמאגר המים הרדודים שנוצר לאחר השיקום הפך למקום לינה אידיאלי לעופות הישנים בו בעמידה, שכן מקור המים מספק להם הגנה מסוימת מטורפים.
תמורות אלה יצרו עבור העגורים ריזורט 5 כוכבים: אוכל בשפע ומים למכביר גרמו לעגור לחשב מסלול מחדש ולהבין שאולי, בעצם, לא צריך בכלל להגיע לאפריקה. אט-אט, העגורים החלו להישאר בעמק החולה במהלך החורף ולוותר על חופשה באתיופיה.
תופעה זו, אגב, אינה ייחודית לישראל. בצרפת ובספרד, למשל, שאת שמיהן היו חוצות בסתיו להקות של עגורים בדרך למערב אפריקה, מפגינות בעשרות השנים האחרונות נטייה להישאר לטאפאס וקרואסון, על פני מסלול ארוך יותר דרומה. הגורם לירידת קרנה של אפריקה אינו ידוע בוודאות, אך ככל הנראה מדובר בהשפעת התחממות האקלים: אזורים צפוניים יותר מתחממים, ומייתרים את הצורך לנדוד רחוק יותר.
בחזרה לישראל, להקות העגורים המתנחלות החלו לגדול. מאלפי אורחים לסתיו הלכו ותפחו המבקרים לעשרות אלפי פרטים שמרגישים בעמק החולה לגמרי בבית, רובצים במקום למשך החורף, טורפים את תבואת השדות ומשתכשכים באגמון, הכל כלול.
שלושים שנים אחורה, גיחת העגורים לא הטרידה איש. בביקורי הסתיו הקצרים שלהם, כאשר השדות עוד לא נזרעו מחדש, הם ניקרו פה, ניקרו שם, ניקו את השדות משאריות, ובסך הכל עשו שירות לא רע לחקלאות באזור. אלא שבחורף כבר זורעים, וכאן מתחיל הבלגן: העגורים שובעים מכל הבא ליד, הופכים את האדמה, בולסים את הזרעים הטריים וממיטים הרס על התבואה בעמק החולה.
החקלאים הזועמים תפסו את הקילשונים, אך קק״ל מיהרה להרגיע את הרוחות באמצעות פתרון בנוסח ״המקל והגזר״: הקמת מתחם מיוחד באגמון החולה בו מאכילים את העגורים לשובע בתירס, לצד הרחקת העגורים שאינם מסתפקים בכך ועפים אל השדות לנקר קינוח.
ההרחקה התבצעה באמצעות אנשים שתפקידם היה לנסוע בעמק בטנדרים ולהרתיע את העגורים הגרגרנים באמצעות נפנוף בדגלים, סינוור במראות וייצור רעשים מחרישי אזניים בסיוע סירנות ותותחי גז שהפיקו רעשי פיצוץ מבהילים. שיטות אלה לא פגעו בעגורים פיזית, אך נתקלו בשתי בעיות עיקריות. ראשית, אוכלוסיית העגורים ההולכת וגדלה דרשה עוד ועוד כוח אדם על מנת להרחיקה, דבר שהתבטא בעלויות בלתי מבוטלות, של מיליוני שקלים לחורף. שנית, זיהום הרעש פגע בעמק אקולוגית וחיבל בחייהם של בלתי מעורבים: ההמולה שנוצרה הרחיקה חיות אחרות מסביבתן הטבעית, ואיכות חייהם של תושבי האזור צנחה, כשהרעשות בנוסח שדה קרב הפכו לפסקול חורף קבוע בעמק. מטבע הדברים, הופעלו לחצים רבים למציאת פתרון אחר.
כאן נכנסה אל התמונה המאה ה-21, בהובלת ״כנפי קק״ל״ של יחידת המדען הראשי, ובניצוחו של הצפר הראשי של קק״ל, ירון צ׳רקה, עם הפתרון העתידני הבא: הרחקת עגורים יעילה, אקולוגית וכלכלית יותר באמצעות... קרני לייזר. דמיינתם קרן עתידנית מפרקת עגור לערימת נוצות? חס וחלילה! במקום זאת, מדובר בקרן שנשלטת מחדר בקרה מרוחק ומטילה על השדה כתם אור ש״רץ״ לכיוון העגורים ומבהיל אותם, מבלי להשמיע קול ומבלי לגרום לזיהום סביבתי כלשהו.
פעולה כירורגית וממוקדת זו מתבצעת על ידי מערכת שמסוגלת לשלוט כיום בשטח בקוטר קילומטר וחצי (בקרוב צפוי לעלות הטווח לשני קילומטרים), ומלבד זיהום הרעש שנעלם, היא פותרת, גם את הבעיה הכלכלית: במקום עשרות בחורים שמתרוצצים בשדה בג׳יפים, שני חבר׳ה שיושבים מאחורי מסכים בחדרי בקרה מתקתקים את האירוע למופת. רעיון נפלא על לוח השרטוט, שבמסגרת פיילוט שהתקיים בחורף האחרון התגלה כהצלחה רבתי גם בפועל.
מגדל לייזר. צילום: מאיר שמש
בחורף הבא צפויה המערכת לעבור התייעלות שתאפשר לה, באמצעות בינה מלאכותית, לזהות אוטומטית את העגורים ולסמן למפעיל לשלח את קרן הלייזר בכיוונם, כאשר הגורם האנושי נועד לוודא שהמערכת אינה משלחת קרן לייזר באופן אוטומטי על אדם או חיה אחרת.
בכך פותרת הטכנולוגיה קונפליקט בין שלושה גורמים – החקלאות, הטבע וגם התיירות באזור, שנפגעה אף היא כתוצאה ממפגע הרעש המשמעותי. פתרון יצירתי זה להרחקת העגורים משדות עמק החולה, שממנו כל הצדדים יוצאים מורווחים, הוא עוד דוגמה לאופן בו קק״ל פורשת כנפיים ביחד עם הקידמה בשירות הטבע.