הרעייה ביערות

יערות קק"ל מורכבים ממגוון גדול של מיני עצים וביניהם כרי צומח עשבוני שונים. כאשר הכרים מתייבשים בקיץ הם יכולים לשמש פתיל להצתת שריפות קטלניות ביער. הרעייה על כרי המרעה ביערות מקטינה את כמות הצומח העשבוני היבש וע"י כך מקטינה את סכנת ההתלקחות של היער בקיץ תוך כדי אספקת כמויות משמעותיות של מרעית לעדרי בעלי החיים.

חשיבות הרעייה ביערות

רעיית עדרי הצאן חשובה מאד ומסייעת לקק"ל בניהול היערות.

הכבשים אוכלות את העשב הירוק במהלך החודשים פברואר-יוני ובכך תורמות להפחתת כמות העשבייה היבשה הנותרת בחודשי הקיץ החמים.

הפחתת כמות העשבייה מקטינה את סכנת שריפות היער.

רעייה במינון מתאים מעודדת את פריחת הכלניות ומעשירה את המגוון הביולוגי ביער.

הרעייה העונתית ביערות תורמת מזון מגוון לעדרים וחוסכת בעלויות ההאבסה לבעלי העדרים.

המעוניינים לפעול בתחום הרעייה ביערות מתבקשים לפנות למשרדי קק"ל הרלוונטיים.

להלן מידע מפורט על ההבטים השונים של חשיבות הרעייה ביערות:
רעיית כבשים בנגב. צילום: אבי הירשפלד
רעיית כבשים בנגב. צילום: אבי הירשפלד

הרעייה כאמצעי להקטנת שריפות

יערות קק"ל מורכבים ממגוון גדול של מיני עצים וביניהם כרי צומח עשבוני שונים. כאשר הכרים מתייבשים בקיץ הם יכולים לשמש פתיל להצתת שריפות קטלניות ביער. הרעייה על כרי המרעה ביערות מקטינה את כמות הצומח העשבוני היבש וע"י כך מקטינה את סכנת ההתלקחות של היער בקיץ תוך כדי אספקת כמויות משמעותיות של מרעית לעדרי בעלי החיים.

שריפות יער מתחילות מצמחייה נמוכה (עלים, ענפים, עשבייה) והתפשטותן לצמרת תלויה ברצף חומר בעירה בין תת היער לצמרת. רעייה נכונה המכלה את הצמחייה הנמוכה והענפים התחתונים מפחיתה במידה ניכרת את מספר השריפות ועוצמתן.

השפעות אחרות של הרעייה ביער

1. שימור או יצירה של של נוף רצוי

ביער ובחורש שגדל בתוך היער, הרעייה משנה במידה ניכרת את נוף הצומח. היא פותחת את הצומח הסבוך, מסירה ענפים נמוכים, מעניקה לשיחים גבוהים צורה של עץ על גזע או גזעים ושומרת על "קו רעייה" שמקלה על התנועה ביער.

2. שימור משאבי טבע, יער ותרבות

רוב משאבי הטבע ביערות ישראל היום היו קיימים במשך דורות תחת רעייה של עדרים מסורתיים מעורבים, לעתים בעוצמות רעייה חזקות. לכן, רעייה מתוכננת להבטיח שימור על משאבים אלה אינה משימה קשה. הרחבת יעדי היער לכלול שימור אתרי מורשת, טרסות עתיקות, שרידים ארכיאולוגיים מעניינים, בתי גידול מיוחדים, חברות צומח יחודיים יכולה לעתים לחייב נקיטת אמצעי הגנה מיוחדים. על היערן המופקד על ניהול היער, להיות מודע לערכים הרגישים לרעייה ביער ולדאוג לשמירתם במידה והם עלולים להיפגע מרעייה.

3. שימור מגוון צומח ובתי גידול

המגוון הביולוגי ביערות אורן וברוש צפופים אינו גבוה במיוחד אבל לעתים ישנם ריכוז פריחה מרהיבים של רקפות וכלניות ומינים אחרים. בד"כ הרעייה מגדילה את המגוון הביולוגי ומעודדת צמיחה של גאופיטים כי הם אינם מועדפים ע"י הרעייה שמקטינה את כמות העשבייה צפופה שמתחרה עם הגיאופיטים הפרחוניים. לעתים, כמו יערות עם כרים רצופים של רקפות, אין שם הרבה מרעה ורצוי שלא תהיה שם רעייה.
פרות רועות ביער.  צילום: דוד אבלגון
פרות רועות ביער. צילום: דוד אבלגון

4. נופש, חינוך, תיירות, טיילות

יעדי נופש, טיול, חינוך ומחקר, ביער יכולים להיפגע מנוכחותם של בעלי חיים ביער. מטרדי ריח, גללים, וזבובים, מפגעי נוף כמו מכלאות וגדרות עלולים אינם מוסיפים ליעדים הציבוריים ויש לדאוג לסידורים שירחיקו את בעלי החיים מאתרים ואזורים רגישים. מאידך, הרעייה עצמה יכולה להוות אלמנט חינוכי ומעניין שחושף את הציבור להשפעותיה החיוביים והשליליים של בעלי חיים על הנוף והצומח.

ממשק הרעייה

1. הסדרת הרעייה ביערות

הרעייה ביערות מוסדרת ע"י תאום בין קק"ל, מינהל מקרקעי ישראל, הסיירת הירוקה, משרד החקלאות ולעתים עם רשות המרעה. הרעייה מותנית בהיתר רעייה שניתן ע"י קק"ל לאחר תאום עם המוסדות הנ"ל.

2. הרעייה והיערן

מאפייני היער ומטרותיו הם הבסיס לקביעת ממשק רעיה תקין. על היערן לקבוע בצורה מושכלת סידורי רעייה שכוללים את מספר וסוג בעלי החיים שירעו ביער, לאיזו תקופה, באיזו עונה, ובאופן מפורש, מאיזה ועד איזה תאריך. בנוסף, הוא צריך לשקול את השפעת הרעייה על שלמות עצי היער וגם לכוון את הרעייה לצמצום כמות הביומאסה העשבונית הדליקה במקומות רגישים לשריפה.

3. ניגודי אינטרסים

ממשק תקין ומוסכם עם המגדלים יכול לענות על רוב צרכיהם של בעלי העדרים ואנשי היער גם יחד. עם זאת, קיימים גם מקרים של ניגוד אינטרסים מובנה בין בעלי העדרים שמתפרנסים מן המרעה ומעוניינים להשתמש בו במלואו ובאופן חופשי, לבין היערנים והנופשים שמתייחסים לרעייה של בע"ח ביתיים ביערות כאל מפגע או מטרד. מן הראוי לבחון את חומרת הניגודים ואת האפשריות למתן אותה.
עיזים רועות ביער עמינדב.  צילום: דוד אבלגון
עיזים רועות ביער עמינדב. צילום: דוד אבלגון

4. כושר הנשיאה של היער

קביעת מספר בעלי חיים שלא יזיקו ליער אבל ימצאו מספיק מרעה לצרכיהם, דורש הכרה מקצועית של מרכבות היער. פותח שיטה לקבוע את כושר נשיאה המקסימאלי של יערות קק"ל מבוסס על נתוני אינוונטר היערות. הוכנו מפות למציינים את כושר הנשיאה של כל עומד ביער בפרט ובמשבצות המרעה בכלל. מפות של כושר נשיאה נקבעו בנפרד עבור בקר וכבשים מחד ולעזים מאידך. מפות אלה יכולות להיות לעזר ליערן בבואו לקבוע את מיקום הרעייה ביער ואת עוצמת הרעייה המותרת בשטחים השונים של היער.

5. עונת הרעייה

התחלת עונת הירק במרעה נקבעת ע"י| התפלגות המשקעים. התחלת עונת הרעייה ביערות נקבעת ע"י האחראים על הרעייה ביער ובד"כ לאחר סיור בשטח. בקר וכבשים בד"כ רועים ביער בעיקר בעונת הירק ותחילת הקיץ. לאחר מכן, יוצאים לרעייה בשלפים או בשטחי מרעה חלופיים. עזים יכולים לנצל את הצומח המעוצה בתת-יער גם במשך הקיץ ולכן אפשר להאריך את עונת הרעייה של עזים, לפחות עד הסתיו.

6. ניטור השפעת הרעייה

שמירה על איכות היער דורשת נתונים על מצבו, ובמקרה דנן, לאחר עונת הרעייה. האם ממשק הרעייה היה תקין? האם היו נזקים ביער? האם יש לשנות את ממשק הרעיה. הוצעה שיטת ניטור פשוטה שיכולה לאפשר ליערן לשפר את ממשק הרעייה ביער וליצור מסד של נתונים שיתרום ליעד של יער בר-קיימא.

מצבים מיוחדים

1. יערות צעירים

ביערות נטועים צעירים העצים קטנים ורגישים לפגיעה לדריכה ורעייה. לכן, לא נהוג להרשות רעייה ביערות צעירים מ-5 שנים או ביערות של העצים טרם הגיע לגובה של 2 מטר.

2. יערות מתחדשים

בעונה אחרי שריפות של יער, קורים מקרים שיש התחדשות טבעית של עצי היער מנבטים. כאשר הנביטה דלילה, נוהגי הרעייה יכולים להיות זהים לאלה של יערות צעירים. אבל ישנם מקרים שהצפיפות של ההתחדשות גדולה מאד, הרבה מעבר לרצוי ליער מתחדש. במקרים כאלה, רעייה להיות אמצעי יעיל לדילול ההתחדשות.

3. התחדשות בחורש

כאשר אחד מיעדי ממשק החורש ביער (או מחוצה לו) הוא עידוד התבססותם של נבטי עצי חורש, מתעוררת החשש לשפעת הרעייה על הישרדות הנבטים של עצי החורש. אין בסיס לחשש כי במשך דורות, החורש המשיך להתקיים תחת רעיית כבדה של עדרים מעורבים שכללו עזים, כבשים, בקר ובע"ח ביתיים אחרים. בגלל אורך החיים הארוך של רוב מיני החורש המעוצים, חורש בר-קיימא אינו זקוק להתבססות של צמחים צעירים מידי שנה.. במקרה (הנדיר) שיש חשש מפגיעה מרעייה להמשך קיום החורש, יש לצמצם או למנוע את הרעייה במקומות רגישים. בעבר, עצי החורש נפגעו בעיקר מכריתת יתר מאשר מרעיית יתר.