ליהי גולן, דניאל אורנשטיין ופנינה פלאוט - המסלול לתכנון ערים ואזורים, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, הטכניון, lihigol@gmail.com
שמורות ביוספריות (ש"ב)1 נועדו להתמודד עם אחת הסוגיות החשובות העומדות בפני העולם: כיצד ניתן ליישב בין שימור מגוון ביולוגי ומשאבים טבעיים ובו בזמן לאפשר שימוש בר-קיימא בהם? (UNESCO, 1995; Ishwaran & Persic, 2008). ש"ב הן מודל הכולל היבטים מרחביים, חברתיים וניהוליים, אשר פותח בעולם ובישראל בעשורים האחרונים יחד עם תפיסות של קיימות וחשיבות המגוון בכל תחומי החיים — מן המגוון הביולוגי ועד המגוון התרבותי. בעשורים האחרונים, התרחשו שינויים רבים בתפיסות הנוגעות לשימור, והעיקרי שביניהם הוא ההבנה, כי כדי לשמר משאבים סביבתיים הם אינם צריכים להיות "מוגנים" מהאנשים הגרים בסביבתם, אלא שלאנשים הללו צריך להיות חלק אינהרנטי בניהול סביבתם. מודל הש"ב הוא מהמובילים של תפיסה זו (Price, 1996). עם זאת, למרות שהש"ב קיימות עשרות שנים, מידת הצלחתן בהשגת יעדיהן נתונה לוויכוח, ורבות מהן רק נושאות את "התווית" של ש"ב ולא מיישמות את המודל בפועל (Coetzer, Witkowski, & Erasmus, 2014; Ishwaran, 2012). מאמר זה סוקר תפיסות שונות של "הצלחה" בש"ב ובוחן האם קיים פער בין נקודות מבט שונות לגבי האופן שבו השמורות צריכות לתפקד? לצורך כך, נבחנו היבטים שונים של הצלחה בש"ב, כפי שהיא נתפסת על ידי אונסק"ו, על ידי חוקרים במחקרים בינלאומיים ועל ידי אנשים אשר עסקו ועוסקים בנושא בישראל. תפיסות אלו נבחנו באמצעות סקר ספרות וניתוח ראיונות אשר התקיימו עם 21 בעלי עניין במרחבים בישראל. הממצאים מראים, כי ישנם דגשים שונים באונסק"ו, במחקר הבינלאומי ואצל בעלי העניין בישראל. עם זאת, קיימת הסכמה לגבי נושאים אופרטיביים, כמו מעורבות ציבורית, וכן לגבי יעדים נורמטיביים, כמו תועלות סביבתיות. אצל בעלי העניין בישראל, נמצא כי מודל המרחב הביוספרי (מ"ב) נתפס בקרב רוב המרואיינים ככלי מוטה שימור ולא ככלי לפיתוח חברתי וכלכלי. כל עוד פער זה מתקיים, והדגש הוא בעיקר על ההיבט הסביבתי, יהיה קשה להגיע ל"איזון הדינמי", שמבקשים לייצר במרחבים בישראל.
להורדת המאמר »