מאת: ד"ר צבי אבני, אגף הייעור, קק"ל tzvikaa@kkl.org.il
בספר החוקים הישראלי קיימים שני חוקים הנוגעים לאילנות מוגנים: א) פקודת היערות 1926 והתקנות היוצאות ממנה בדבר אילנות מוגנים; ב) תקנות המבוססות על חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה התשנ"ח – 1998 (להלן: חוק הגנים) שלפיהן מוכרזים, בין השאר, עצים וצמחים מעוצים כערכי טבע מוגנים.
סקירת כל ההכרזות שנעשו על-פי צווי אילנות מוגנים מ-1926 ואילך להגנת עצים ושיחים מלמדת על השתנות יעדי הגנת האילנות בהתאם לרוח התקופה. תחילה כוונה השמירה למטרה כלכלית באמצעות הגנה על עצי פרי על-פי פקודת היערות המקורית והחקיקה הראשית שקדמה לה.
ההכרזות הראשונות שנערכו לאחר פקודת היערות נועדו לסייע לשיקום ולהתפתחות החורשים הים תיכוניים המדולדלים, לעזור כלכלית לאוכלוסייה הכפרית ולמנוע סחף קרקע באזור מוּעד. רק מאוחר יותר הפכה שמירת האילנות גם למכשיר להגנת עצים שניטעו במסגרת פעולות הייעור. בשנות התשעים עבר הדגש בשמירת אילנות מוגנים לשמירת מירב עצי הנוי הנטועים בגינות, בשדרות ובגנים הציבוריים. בשינוי האחרון שנעשה בשנת 2005 הוסרה ההגנה כאילן מוגן לאיקליפטוסים הנטועים לצורך ייצור עצה.
להורדת המאמר המלא