יער שוקדה

ליער הקהילתי חשיבות הולכת וגוברת בעולם כולו כשטח ירוק סביב לשטחים הבנויים וכמשאב סביבתי חיוני לאיכות חיי התושבים בסביבתו. הוא מאופיין בדרך כלל בסמיכותו המיידית ליישובים ומשרת בעיקר את תושבי הקהילות המקומיות הסמוכות לו.

הקרבה הפיסית של היער הקהילתי ליישוב, מאפשרת יצירת שייכות ומחויבות בין הקהילה ליער, באמצעות שיתוף הקהילה בממשק היער באופן רציף: בשלבי התכנון, הפיתוח, התחזוקה, טיפוח פעילויות קהילתיות ביער ובניה של תמיכה ציבורית לשימור היער. ליערות הקהילתיים תועלות רבות החל מטיול ערב מחוץ לתחום שאון העיר, הבאת קצב הטבע וערכי טבע אל תוך היישובים, שיפור אפשרי בבריאות נפשית ופיזית והפחתת זיהום אויר. זהו כלי בעל עוצמה המקיים את הקשר בין התושבים לערכי הטבע.

קק"ל רואה בטיפוח יערות קהילתיים מהלך חשוב ביותר בשמירה על איכות החיים, איכות הסביבה והצדק חברתי. יערות מסוג זה נועדו בעיקרם למען הקהילות שחיות בקרבתם. זהו החוט המקשר בין הקהילה לערכי הטבע והמורשת שבסביבתה הקרובה וכלי חשוב למחויבות קהילתית סביבתית.

פעילות קק"ל ביער הקהילתי מושתתת על העקרונות האלה:

• שימור וטיפוח היער וערכי הטבע שבו, בסמיכות לקהילה ולמען תושביה.
  
• נגישות חופשית לתושבים לכל פינות היער ושימוש במתקניו ללא תשלום.
  
• יצירת מחויבות הדדית בין קק"ל, הקהילה והרשות המקומית בניהול היער.

המחוייבות הקהילתית של תושבי שוהם באה לידי ביטוי בפעילות "צוות יער קהילתי", המשותף לקק"ל, למועצה ולתושבים. מאז 2003 מקדם הצוות את כלל הנושאים הקשורים ליער ולקהילה ובכלל זה תכנון משותף, אירועים והדרכות של מתנדבים מהקהילה ודאגה לטיפוחו של היער וחזותו.

יער שוקדה נמצא במערב הנגב, בתחום המועצה האזורית שדות נגב. העצים ביער, שקק"ל החלה בנטיעתו בשנת 1957, הם ברובם מינים של עצי איקליפטוס, אורן וקזוארינה, שהוכיחו את התאמתם למישורי הלס ולתנאי האקלים של מערב הנגב. כמו כן צומחים ביער עצי אשל ותיקים שניטעו כנראה בימי המנדט הבריטי ואולי אף בשלהי התקופה העות'מאנית.

מסביב ליער שוכנים המושבים שוקדה, כפר מימון וקיבוץ עלומים. נציגיהם חברו לקק"ל ולמועצה האזורית שדות נגב ליצירת יער קהילתי ולשמירה על ערכי הטבע ואתרי העבר שבו ופיתוח חניונים ושבילי טיולים ברגל ובאופניים. יער קהילתי שוקדה נחנך באופן רשמי בסוכות תשע"ה (אוקטובר 2014). בפברואר מתכסה היער מרבד מרהיב של כלניות, המושך אליו את המטיילים הרבים שמבקרים באזור בפסטיבל דרום-אדום.

ליער הקהילתי אפשר להגיע ברכב פרטי מכיוון בארי ובדרך ארוכה יותר מכיוון כביש 234 שתתואר להלן. הנסיעה בדרך, הסלולה כמעט כולה, היא טיול בפני עצמו.

מכביש 234 פונים צפונה בדרך המסומנת אדום. הדרך חוצה מישורי שדות מעובדים, שבהם מגדלים תירס, תפוחי אדמה, גזר, חמניות וגידולי שדה אחרים. לאחר כ-2 ק"מ הדרך חוצה את נחל גרר (ואדי א-שריע). הערוץ אמנם רדוד, אך אין לטעות בנחל הזה שהוא הגדול ביובלי נחל הבשור. נחל גרר מתחיל את דרכו באזור להב ובחורפים גשומים זורמים בו מים רבים (שימו לב: בעת שיטפון אין לחצות את הנחל!).

לאחר חציית הנחל הדרך נמשכת עוד כ-2 ק"מ ומגיעה לצומת. כאן נפנה שמאלה בעקבות סימון השבילים הירוק, וניסע בצד ערוץ רדוד נוסף. ערוץ זה הוא אחד מיובלי נחל בוהו. קק"ל בחרה לטעת בצד הדרך שיחים גדולים של רותם המדבר ולא עצים, כדי שלא להפריע למטוסי הריסוס המרססים את השדות. שיחי הרותם מתכסים בפברואר בפריחה לבנה ושופעת.

לאחר כ-1.3 ק"מ הדרך מתעקלת ימינה, ולנוף החקלאי מתווספים מטעי הדרים. נסיעה של כ-1.3 ק"מ נוספים מביאה אותנו אל הערוץ הרחב של נחל בוהו (ואדי בהא), בנקודת המפגש שלו עם נחל שובה (ואדי סיחאן). נחל בוהו מתחיל את דרכו בעיר נתיבות ונשפך לנחל גרר בסמוך לקיבוץ רעים. גם הוא עשוי להזרים בערוצו כמויות נאות של מים ובעת שיטפון אי אפשר לחצותו.

חניון היער הקהילתי נמצא מעבר לנחל. אפשר לחנות בצד הדרך ולגשת אליו בשביל רגלי קצר, או להמשיך עוד כ-200 מטר בנסיעה ולפנות ימינה בדרך קצרה המתעקלת שוב ימינה ומגיעה לחניון.

חניון היער הקהילתי הוא פרי עבודה משותפת של תושבי שוקדה, כפר מימון ועלומים. מתנדבים מהקהילה השתתפו בגיזום העצים, בהכשרת השטח לחניון, בסקר המצאי ביער וביצירת שני שבילי אופניים. קק"ל בנתה בסמוך לחניון תיאטרון קטן ובו ספסלי עץ המספקים כ-150 מקומות ישיבה. בעתיד יוגדל התיאטרון וישמש בסיס לאירועים משותפים לתושבים.

אחד השולחנות בחניון שצבוע בצבעים עליזים הוא דגם שזכה בתחרות עיצוב השולחנות של קק"ל, וכעת הוא מעטר את יער שוקדה.

בחניון וביער מקיימת הקהילה פעילות לזכרו של סרן יוני נתנאל מקדומים, מפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים שנהרג ברצועת עזה בינואר 2009 במהלך מבצע עופרת יצוקה.

חניון היער הקהילתי שוכן בתחומה של חורבת א-צפאריה, אתר ארכאולוגי קדום שלא נחפר עד כה. הממצא על פני השטח מעיד שהמקום היה מיושב בתקופות הביזנטית והעות'מאנית. מפת הסקר של הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (PEF) משנות ה-60 של המאה ה-19 מעידה שהמקום היה חרב כבר אז.

בדצמבר 2014 ביצעה רשות העתיקות במימון קק"ל תכנית שיקום של באר האנטיליה הסמוכה לחניון שכללה תיעוד, ליווי ארכיאולוגי ושימור. אנטיליה הוא מתקן שאיבה הבנוי על עיקרון של שרשרת נעה. לשרשרת מחברים כלי קיבול ומסובבים אותה, בדרך כלל בכוחה של בהמת עבודה. כאשר כלי הקיבול יורדים לבאר הם מתמלאים מים ותוך כדי השלמת הסיבוב כלי הקיבול מתהפכים על פיהם ושופכים את המים שבתוכם לבריכת אגירה. מתקן אנטיליה המופעל בכוח בהמות יעיל כאשר עומק המים בבאר הוא 12-10 מטר לכל היותר.

על פי השרידים שהתגלו, הבאר נבנתה בתקופה העות'מאנית. המים נשאבו במשאבת אנטיליה והובלו באמה קצרה לבריכה הסמוכה, שאליה הוצמדו שוקת להשקיית עדרים וסֶבִּיל (מתקן ציבורי לשתיית מים). ייתכן שהבאר שירתה את תושבי היישוב ששכן סמוך לה (באר אנטיליה מטיפוס דומה ומתקופה דומה נמצאה בחורבת מדור, בסמוך לחניון רעים).

עומק הבאר כיום כ-29 מטר, ומבסיס האמה השתמרו 8 מטר. בריכת המים ריבועית כמעט (6.0×5.5 מטר) ועובי קירותיה כמטר. הקירות החיצוניים השתמרו בשלמותם וגובהם כ-1.5 מטר. בריכת הסביל, הקטנה יותר, נבנתה צמוד לפינתה הדרומית-מזרחית של הבריכה הגדולה וקיבלה את מימיה היישר מהאמה. בקיר המערבי של הסביל, שצוּפּה באבני גיר לבנות, יש שלושה פתחים. בפתח המרכזי השתמר צינור החרס המקורי. בצמוד לצלע הדרומית של שתי הבריכות נבנתה שוקת באורך 9 מטר.

בתקופת המנדט הבריטי עברו הבאר ומתקניה שיפוץ. השוקת ורצפת הבריכה נבנו מחדש, ומתקן השאיבה העות'מאני הוחלף כנראה במשאבת דיזל.

חניון הכלניות, הסמוך למושב שוקדה, נמצא בחלקו הצפוני של היער. ליד החניון פורחים בפברואר מרבדי כלניות, פרי שילוב של טבע ומרעה.

ביערות הנגב מתקיים זה שנים רבות שיתוף פעולה בין קק"ל והרועים הבדואים. קק"ל מעניקה לרועים שטחי מרעה ומקומות קבועים להקמת מכלאות. העדרים אוכלים את העשב ומקטינים את סכנת השרפות בקיץ.

בני הבקר והצאן נמנעים מלאכול כלניות, שככל הנראה מכילות רעל שפוגע בהן. מועד כניסת העדרים לשטחי המרעה נקבע מראש בתיאום עם הרועים, לאחר שהכלניות פרחו והפיצו את זרעיהן, דבר שמבטיח פריחה נאה גם בשנים הבאות.

בחניון הכלניות יש מי שתייה ובימי פסטיבל דרום אדום קק"ל מציבה קק"ל בו שירותים ניידים.

בור מרווה נמצא בחלקו הצפוני של יער שוקדה, כקילומטר ממזרח לקיבוץ עלומים. הבור מנציח את מרווה בביאן, בת קיבוץ עלומים, שמתה ממחלת הסרטן בהיותה תלמידת כיתה י"ב. הדרך לבור מרווה, שאורכה כקילומטר, יוצאת מזרחה מכביש 232, מול קיבוץ עלומים.

קצהו העליון של הבור בולט מהאדמה ככיפה. לבור הזה, שרבים כמוהו נבנו בנגב המערבי בתקופה הביזנטית, יש סיפור מיוחד. האזור מכוסה כולו בשכבה עבה של אדמת לס רכה, ואי אפשר לחצוב בו בורות בסלע כפי שנעשה במקומות אחרים בארץ ישראל. התושבים הקדמונים התחכמו, חפרו בורות באדמה ובנו להם דופנות אבן. בעבר היה הבור שקוע בקרקע עד צוואר, אך במשך השנים נסחפה הקרקע מסביבת הבור ועתה ראשו חשוף לאוויר העולם.

בחורשת האקליפטוס שליד בור מרווה הכשירה קק"ל חניון נופש. בסביבות החניון עולה בפברואר פריחה מרהיבה של כלניות. באופן יוצא דופן בדרום הארץ, פורחות כאן גם כלניות לבנות, שהופכות את האתר לפופולארי במיוחד בקרב החתנים והכלות של קיבוץ עלומים שנוהגים להצטלם בו בימי הפריחה.