אלון התבור

"בילדותי, היו בקרית אתא שני עצי אלון שכולם הכירו. האחד נמצא בגן משה, לזכרו של משה לדרמן, עץ אלון עתיק רחב גזע. כדי שהילדים יוכלו לטפס עליו מסמר מישהו לוחות עץ על הגזע ואפילו הייתה תקופה שמישהו בנה בית עץ על ענפיו. העץ השני עמד בבדידות באמצע שדה ביציאה מקרית אתא. ענפיו היו נמוכים יותר, ואפילו פחדנים כמוני הצליחו לטפס עליו. עץ האלון בשדה היה נקודת מפגש. היינו מטפסים על הענפים, מדברים וצוחקים עד השעות הקטנות של הלילה. את הפעולות של התנועה היינו מעבירים בין ענפיו. על גזעו נחרתו לבבות ואהבות. בלילות ללא ירח היה השדה כל כך חשוך שלא היינו מעיזות ללכת לשם לבד, ותמיד נשמעו קריאות 'חכו לי', 'איפה אתם', עד שהיינו מתאחדים כולנו על העץ.

השנים חלפו, רובנו עזבנו את הקריה, חלקנו חזר אליה. העץ היה הנוף שהיה פוגש אותנו בכניסה לעיר. עד שהגיע קבלן, ואז אמרו שגילו שהעץ חולה. היום במקום העץ עומדים בתים. יש אומרים שהעתיקו את העץ למקום אחר. יש אומרים שפשוט גדעו אותו. ולי, בכניסה לעיר, חסר עץ אלון".

"את האלון בחצר ביתי נטעתי לפני 20 שנה, משתיל שצמח ליד עץ בחצר השכנים שלי ברמות השבים. יש בכפר מספר עצים ששרדו את הכריתה בזמן השלטון העותמני בארץ ישראל. גם בקצה הרחוב שלנו, רחוב הלימון, יש שמורה קטנה של עצי אלון, גם היא שריד של אותה תקופה. הסיבה שהעצים נותרו שם היא כי על גבעה זו היה מוצב תורכי במלחמת העולם הראשונה. כפי שידוע לי, אין עוד עצי אלון מתקופה קדומה מדרום לכפר שלנו".

קוראים לי סהר איגלר, אני בן שבע וחצי, גר בגבול בין רמת השרון לתל אביב, והכרתי את המטפלת שלי, תמר, לפני חמישה חודשים. תמר זה לא העץ שבחרנו, כי אני לא כל כך אוהב את העץ, אלא רק את השיח שגדל על הצמרת.בחרתי את עץ האלון כעץ הלאומי, בגלל הבלוטים שלו. הם מוצאים חן בעיני ואני אוסף אותם. תמר הראתה לי בלוט שאפשר לשרוק איתו (שורקים בספלול) ולימדה אותי לשרוק איתו. היא קיבלה אותו לפני 20 שנה מילד בבית ספר שלה בטיול כיתתי ושמרה אותו מאז. אני לא יודע עדיין לשרוק עם הפה אבל לפחות קצת עם הספלול!