מאת: מיה דואני
סוגיית היחס של החברה האנושית לסביבת מחייתה מלווה כל חברה באשר היא. בהקשר של ההיסטוריה הסביבתית של מדינת ישראל, לסוגיה זו חשיבות מיוחדת כחלק מהמאמץ שהושקע בפיתוח המדינה עם הקמתה וכחלק מהבניית הזהות הישראלית. הנחת המוצא של המחקר היא, שייבוש החולה והקמת שמורת טבע בחולה, הן יצירות תרבות, מעשה ידי אדם, הכרוכות בהתערבות בסביבה, שהתרחשה בהקשר היסטורי מסוים ומשקפת את היחס לעולם הסובב אותנו. ממצאי המחקר מדגימים בצורה מרתקת את התגלמותה של הדואליות בין יחס של כיבוש השממה ליחס של הגנת הטבע, שאפיינו את האתוס הציוני. התקופה שבמוקד המחקר היא השנים 1948 ‑ 1979 , דהיינו מאז התחלת גיבוש תכנית ייבוש החולה ועד לפתיחת שמורת החולה מחדש, לאחר שיקומה על ידי רשות שמורות הטבע.
הכתיבה על שמורת החולה ועל מפעל ייבוש החולה הייתה בעבר נחלתם של אנשי החברה להגנת הטבע או מי שתמכו בפעילותה. כתיבתם מבוססת בעיקר על זיכרונות של אנשי התקופה ואינה עושה שימוש בחומר ארכיוני. הטענה המרכזית של כתיבה זו היא, שהקמת שמורת החולה היא דוגמה למאבק סביבתי מוצלח של קומץ חובבי טבע כנגד אידאולוגיית כיבוש השממה, שיוצגה על ידי פועלה של קק"ל ועל ידי יוסף ויץ, שעמד בראשה. אחד מחידושי המחקר הנוכחי הוא היותו מבוסס על חומר ארכיוני, שנאסף בשבעה ארכיונים שונים, ועל עיתונות התקופה. העבודה שבפנינו היא הראשונה העוסקת בנושא מפעל ייבוש החולה, הקמת שמורת החולה ומיקומה בתולדות יחסי אדם‑טבע בישראל במבט היסטורי רחב היקף ובפרספקטיבה היסטורית סביבתית.
להורדת המאמר